בזיליקת סן מרקו – לב הזהב של ונציה

בקצרה: כנסייה מצופה זהב – פסיפסים ביזנטיים על פני יותר מ-5,000 יארד רבוע, הפאלה ד'אורו המשובצת אבני חן, סוסי הברונזה המקוריים – וקישור ההזמנה הרשמי בתחתית העמוד. התחילו בסקירת סן מרקו או בכיכר.

בזיליקת סן מרקו

בזיליקת סן מרקו טוענת לכתר הכנסייה המסקרנת ביותר באירופה – מבנה שבניסוחו של גתה, "ניתן להשוותו רק עם עצמו". החזית היא מיזוג פרוע של מזרח ומערב: קשתות רומיות מעוגלות מעל השערים, פסיפסי זהב ביזנטיים זוהרים, קו גג המוכתר בצריחונים גותיים חדים, וכיפות בצל בסגנון איסלמי הבנויות מעץ מצופה עופרת. גוף הלבנים עטוף בשיש שהובא מקונסטנטינופול ב-1204 – עיר שבעצמה פשטה חומרים מרחבי מזרח הים התיכון: עמודים מאלכסנדריה, כותרות מסיציליה, תבליטים מאנטוליה, בסגול, ירוק, אפור, לבן וצהוב, חלקם מנומרים, חלקם מפוספסים, חלקם מחורצים. אין פלא שהסגנון זכה לכינוי "הביזה המוקדמת". הפתח הראשי הוא לוח ברונזה ביזנטי מהמאה ה-6 שאולי התנודד פעם בתוך איה סופיה שבקונסטנטינופול, ותוכנית הכנסייה עצמה משקפת את כנסיית השליחים הקדושים הגדולה מהמאה ה-4 שבקונסטנטינופול, מה שמעניק לעיר ייחוס מכובד (גם אם מומצא). בקיצור, זהו תיבת שרידי קודש הבנויה על גופו הגנוב של קדוש: הפסיפס מעל הדלת השמאלית הקיצונית מתאר את השוד שהכניס את ונציה למסלול העלייה לרגל – שני סוחרים הנשענים על מקלות עקומים, נושאים ארון קבורה ובו גופו של מרקוס הקדוש, שנראה מותש לחלוטין לאחר המסע הארוך, מוגש לא לאפיפיור או לבישוף אלא לדוג'ה (בצווארון הפרווה הלבן שלו) ולדוגארסה – דחיפת יוקרה מיידית למדינה החילונית העולה. מרקוס, שכתב את אחת מארבע הבשורות, מצא את מותו כקדוש מעונה באלכסנדריה; בשנת 829 לספירה זוג סוחרים ונציאניים "שחררו" את גופתו ממצרים המוסלמית – המסורת מתעקשת שהחביאו אותה תחת ערמת בשר חזיר, בשר שהמוסלמים אינם נוגעים בו – והבריחו אותה לוונציה. הכנסייה המקורית קמה מעל שרידיו ב-832; שרפה החריבה אותה ב-976, והמבנה שאנו רואים החל להיבנות ב-1063. פסיפס המתוארך ל-1260 מוכיח עד כמה מעט השתנתה הכנסייה מאז: כיפות הבצל וסוסי הברונזה המהוללים שבמרפסת כבר נמצאים שם כולם. המבנה הוא בעת ובעונה אחת קתדרלה (מושבו של הבישוף המקומי), בזיליקה במובן הקתולי הרומי (תואר המוענק לכנסיות בעלות חשיבות יוצאת דופן) ובזיליקה מבחינה אדריכלית, כשתכניתו כצלב יווני בעל ארבע זרועות שוות מהדהדת את אולמות הציבור הגדולים של רומא העתיקה שהעניקו למונח את שמו.

בפנים, הכנסייה זוהרת: פסיפסים מצפים כמעט את כל האזור העליון – קרוב ל-5,000 יארד רבוע, די והותר לכיסוי מגרש כדורגל – בניב הביזנטי, אף שרבים מהם עוצבו בידי אמני הרנסנס האיטלקיים ודמויות מאוחרות יותר. הקירות התחתונים, שקל לפספס, מצופים בלוחות שיש ירוק, צהוב, סגול וורדרד שנחתכו כך שיחשפו את העורקים וסודרו בתבניות גאומטריות, וגם הרצפה עצמה היא פסיפס; היא מתנודדת כמו הים, שכן העיר השוקעת והנעה דחפה את האבן לגלים איטיים. התחילו באטריום: פסיפס תיבת נח מהמאה ה-13 – מהמוקדמים והטובים ביותר – מתאר את נח ובניו מנסרים קרשים לתיבה (נושא הקרוב ללב הוונציאני, שכן מספנת הארסנאלה העסיקה בעבר אלפי בוני ספינות), את בעלי החיים העולים בזוגות (האריות בראש), את המבול המטביע את החוטאים, את היונה הנשלחת פעמיים, ואת קורבן התודה של נח תחת קשת מרהיבה; כיפה שכנה מגוללת את ספר בראשית, מאדם הבודד בגן עדן ועד עלה התאנה והגירוש. בפנים, פסיפס הפנטקוסט (בערך 1125), מהעתיקים בכנסייה, מראה את היונה יורה גלגל של "לייזרים" קדושים המציתים לשונות אש מעל 12 השליחים – עם רקע הזהב, ההילות, הפנים החמורות, עיני השקד והגלימות המקומטות המאפיינים את האמנות הביזנטית, שפתה החזותית של תרבות שעדיין חשה אי-נוחות מול "פסל ותמונה". בכיפה המרכזית, ישו עולה לשמים מלאי כוכבים רוכב על קשת, יד ימינו מורמת בברכה על היקום – לא ישו הצלוב המוכר מרוב הכנסיות המערביות אלא אל מלכותי וקם לתחייה; השליחים עטויי הלבן מנופפים לשלום בין עצי הזית של הר הזיתים, מרים בכחול עם צלבים יווניים זהובים על כתפיה, בעוד המעלות והברכות חוגרות את בסיס הכיפה. חפשו את ישו כפנטוקרטור ("שליט הכול"), הילתו חרוטה בצלב, מברך באצבעות המשרטטות את האותיות היווניות כי ורו, ולצדו ראשי התיבות IC XC שמשמעם "IesuC XristoC". התמונות מורכבות מאינספור קוביות זעירות של אבן או זכוכית (טסרה) הטבועות בטיח טרי – חלקן עם עלה זהב למינציה בין שכבות הזכוכית, כשהמשטחים מוטים בזוויות לא אחידות כדי לקלוט את האור – והן מספרות את כל ההיסטוריה הנוצרית בסדר הפוך: נכנסים אל תוך סצנות האפוקליפסה והפנטקוסט, ואז מטיילים לאחור דרך הפסיון, הניסים, המולד והברית הישנה, כשישו ניצב הן מעל המזבח והן מעל הכניסה כאלפא ואומגה. המבנה הוגה כבמה: מסך הרוד, הנושא 14 קדושים בראשו, מפריד בין הקהל למזבח הראשי ומעמיק את הדרמה של המיסה, והדוכן הסגול מימין היה של הדוג'ה, שממנו הוביל תפילות והשמיע הכרזות מרכזיות; האופרה המודרנית הראשונה הולחנה כאן בידי המאסטרו די קאפלה של הבזיליקה, קלאודיו מונטוורדי (1567-1643). בטרנספט הצפוני, מאמינים עדיין מתפללים אל הניקופיאה (גבירתנו של הניצחון), איקונת עץ מצוירת של מרים וישו התינוק המיוחסת לאוונגליסט לוקאס, אשר נשאה את ונציה דרך מגפות, מלחמות ומשחקי כדורגל מכריעים; הכתר והתכשיטים שעיטרו אותה בעבר שמורים כעת באוצר.

הבזיליקה, מקרוב עוד יותר

הבזיליקה הפכה לקתדרלה של ונציה רק ב-1807, מאות שנים לאחר שהוקמה כקפלה הפרטית של הדוג'ים, כשהיא מאפילה מכל בחינה על המושב הרשמי של סן פייטרו די קסטלו. הפסיפס העתיק ביותר בחזית, המתוארך ל-1270, ממלא את הלונטה של השער השמאלי הקיצוני ומראה את גופתו של מרקוס הקדוש נישאת אל החוף; בעוד פסיפסים מ-1660 מעל השער השני מימין חוזרים על הנושא, כשפקידים חבושי טורבן נסוגים מחבית שומן החזיר שהסתירה את הגופה. התמונות העשירות ביותר בפנים ממוזגות עם עלה זהב של 24 קראט המיושם על צדה התחתון של הזכוכית. הנרתקס שומר על הפסיפסים העתיקים מכולם – פסיפס השליחים עם המדונה ששמר על הכניסה יותר מ-950 שנה – לצד כיפת בראשית שבאטריום, שהתיאור המופשט שלה של היפרדות המים והשמים נראה כמבשר את האמנות המודרנית. הכיפות נקראות מהמזבח אל הכניסה: כיפת הנביאים מרחפת מעל המזבח הראשי, יום הדין האחרון ממלא את הקמרון שמעל הדלת (המבט הטוב ביותר הוא מהמוזיאון), ומלאכים חגים סביב ישו בין הכוכבים מתחת לכיפת העלייה מהמאה ה-13. המזבח הראשי סוגר על סרקופג האבן הפשוט של מרקוס הקדוש. בקיר הדרומי ליד הפורטה דלה קרטה נמצא פסל ארבעת הטטררכים, קבוצת פסלי פורפיר משנת 300 לספירה בערך המציגה את דיוקלטיאנוס – באופן אירוני, אויב אכזר של הנוצרים – עם שלושת השותפים לשלטון של הטטררכיה קצרת הימים שלו, שנגררה מקונסטנטינופול במהלך מסע הצלב הרביעי.

מאחורי המזבח הראשי, הפאלה ד'אורו (€5) נוצצת בכ-2,000 אבנים יקרות – אודם, ספיר, אמטיסט, אזמרגד ופנינים – אך אוצרותיה האמיתיים הם הדמויות המקראיות באמייל קלואזונה ססגוני, שהחלו בקונסטנטינופול ב-976 ועובדו מחדש בידי צורפים מקומיים ב-1209; הבחינו בסצנות ציד הבזים במדליונים התחתונים ומימין בפרשה המוכרת של הגופה הנישאת ממצרים. האוצר מערבב שלל צלבנים עם שרידי קודש – כד בדולח מהמאה ה-10, מכונף כף רגל, שיוצר עבור השליט הפאטימי אל-עזיז באללה, איקונה משובצת אבני חן מהמאה ה-12 של המלאך מיכאל שקדושי האמייל הזעירים שלה נראים כאילו הם עומדים לזנק מתוך מסגרתם המוזהבת; בצד אחד נחה עצם הירך של רוקוס הקדוש, הזרוע שבה השתמש ג'ורג' הקדוש נגד הדרקון – ובאופן בלתי סביר, גם קווצת שערה של המדונה. מהקומה העליונה של המוזיאון, מרפסת לוג'ה דיי קוואלי מספקת מבט ממעוף הציפור על הכיכר, ופסיפס אילן היוחסין המשוחזר של סלוויאטי מצפה מרפסת פנימית, ענפיו גדושים באבותיה הקדמונים של מרים, חלקם משוחחים, אחרים מתעלמים זה מזה. הדרך הקסומה ביותר להיכנס, עם זאת, היא ביקור After Hours, הכולל כ-90 דקות בבזיליקה הריקה, עם זמן נדיב לפני הפאלה ד'אורו וירידה לקריפטה שמתחת לכנסייה – בדרך כלל אסורה בכניסה – שם נחות עצמותיו של מרקוס הקדוש; הזמינו זאת ימים מראש באתר הרשמי. מתפללים נכנסים חינם דרך הפורטה דיי פיורי; תפילת הערב מקבלת מבקרים לאחר שעות הפעילות, אם כי רק עד לקפלת מדונה דלה ניקופיאה.

הקמפנילה בת 99 המטרים הוקמה לראשונה ב-888 וקמה מחדש פעמיים מאז, לאחרונה ב-1912 לאחר ההתמוטטות הדרמטית של 1902. גלילאו גליליי ניסה כאן את הטלסקופ שלו ב-1609, ואוזניים קשובות יכולות לקלוט את המרנגונה, פעמון הברונזה הגדול שסימן בעבר את תחילתו וסופו של יום העבודה של בעלי המלאכה. ילדים מתחת לגיל שבע עולים חינם; התורים ארוכים בעונת השיא, אז הזמינו מקום עם דילוג על התור באינטרנט הרבה מראש, או עלו במעלית במגדל הדרמטי לא פחות בסן ג'ורג'ו מג'ורה במקום זאת.