סיפורה של ונציה בחמישה עשר מקומות

בקיצור: כל תקופה של הרפובליקה הותירה ציון דרך שאפשר עדיין לבקר בו - מטורצ'לו, שבו נחתו הפליטים, ועד גני הביאנלה שבהם הרס נפוליאון רובע שלם. חמישה עשר מקומות, ועוד גלריית הדמויות שעשו את הסיפור. התחילו מסקירת ההיסטוריה.

סיפורה של ונציה בחמישה עשר מקומות

הסיפור מתחיל בטורצ'לו, אי שטוח בלגונה הצפונית. אחרי שההונים בראשות אטילה חיסלו את עיר היבשת אלטינום ב-452 לספירה, נשפכו פליטים מהיבשת אל אזורי הביצה; טורצ'לו, שבו כבר חיו כמה אנשים בימי הרומאים, הפך למעוזם הראשון ולאחר מכן לעיר משגשגת, אם כי כיום שורדים ממנה רק הבזיליקה הביזנטית ומוזיאון קטן של חפצי יומיום.

עד 466 התפשטו היישובים על פני האיים השכנים, וב-540 נבלעה הלגונה כולה באימפריה הביזנטית. כשהסמכות הביזנטית כשלה ב-726, בחרו תושבי האיים באורסו איפאטו כדוג'ה הנבחר הראשון שלהם; בנו תאודאטו העביר אז את מושב השלטון למאלאמוקו, על הלידו, שנשארה הבירה בין 742 ל-811 - כיום כפר נידח ומנומנם.

מרכז הכובד עבר ב-809, כשהגיעו כוחות פרנקים. אניילו פרטצ'יפאציו הוביל את ההתנגדות מהמים הרדודים סביב הריבה אלטו - 'הגדה הגבוהה' שהעניקה לריאלטו את שמה - והצלחתו זיכתה אותו בדוג'ות. האיים הקטנים סביב ריאלטו הפכו עתה ללב הבירה החדשה: יבשו קרקע, תקעו כלונסאות עץ ארוכות בבוץ הרך, והעיר הרימה את עצמה בהדרגה מתוך הביצה.

פחות משני עשורים אחר כך, ב-828, רכשה ונציה פטרון: סוחרים הבריחו את שרידי האוונגליסט מאלכסנדריה, כשהסתירו את המטען מתחת לפרוסות חזיר כדי שפקידי המכס המוסלמים לא יבדקו אותו. בזיליקת סן מרקו, שהוקמה כדי לשכן את השרידים, נשענה על מיטב האומנים שביזנטיון יכלה לספק.

פייטרו השני אורסאולו, דוג'ה מ-991, שמר על נייטרליות ונציאנית, סחר בחופשיות גם עם ביזנטיון וגם עם האימפריה הרומית הקדושה - ואפילו במסעי הצלב המוקדמים המשיכה הרפובליקה לעשות עסקים עם מנהיגים מוסלמים. בניית הספינות הניעה את פעולת האיזון הזו: בתוך הארסנאלה יכול היה פס ייצור מוקדם לשגר ספינת מלחמה ביום - יתרון תעשייתי שהשאיר את ונציה לפני ג'נובה.

הכל הונהג מפאלאצו דוקאלה, מעונו של הדוג'ה מאז המאה ה-10 וחממת התככים האנוכיים ביותר של הרפובליקה - בראש ובראשונה העסקה שהסיטה את מסע הצלב הרביעי לבזוז את זאדאר ואת קונסטנטינופול, שתי ערים נוצריות.

באמצע המאה ה-15 בערך נצצה העיר בפסיפסי זהב, אבל מתחת לקטיפה של מעמד השליטים ישבה אגרוף ברזל. מועצת העשרה האפלה הציבה סוכנים ברחבי אירופה כדי לשבור קונספירציות, השגיחה על אזרחי ונציה עצמה, וניהלה משפטים חשאיים שבהם עינויים והוצאות להורג היו שגרה. גם אנשים פשוטים גויסו: פיות אריה מאבן שנקבעו בקירות ברחבי העיר - אחד שרד ליד הכניסה לכנסיית סן מרטינו בקסטלו - שימשו כתיבות להלשנות על עושי עוול.

הרנסאנס הגיע לאדריכלות הציבורית של ונציה ב-1460, כששער הטקס של הארסנאלה הוקם בסגנון הקלאסי החדש; לוח מעל השער מנציח את הניצחון הימי של 1571, כשצי הליגה הקדושה - ונציאני ברובו - מחץ את הצי העות'מאני בלפנטו אחרי שהטורקים כבשו את קפריסין.

העיר מעולם לא היססה להתפאר, אפילו בכנסייה: כשכנסיית סנטה מריה דל ג'יליו קיבלה את צורתה הנוכחית בשנות ה-1600, נשאה החזית פסל של אדמירל ונציאני ומפות מגולפות של כיבושי האימפריה - פדובה, זאדאר, ספליט, הראקליון וקורפו - כולם מתחת לכנפי האריה של מרקוס הקדוש.

כשאומות האוקיינוס האטלנטי פתחו נתיבי ים לאמריקה, דעכה חשיבותה המסחרית של ונציה והיא יצאה לזכות באירופה בתענוגות - אמנות, מוזיקה וחיים דקדנטיים. בשנות ה-1700 הימרו המעמדות הגבוהים ב-casini מצוירים, אלפי עובדות מין מורשות שוטטו ברחובות, ונשים רווקות אמידות החזיקו מאהבים בידיעת החברה.

המסיבה הסתיימה בפתאומיות ב-1797: כשנפוליאון הבהיר שישמיד את העיר ולא יקבל התרסה, הצביעה המועצה הגדולה על הוצאת הרפובליקה מהקיום. אזרחים זועמים קמו, חיילים צרפתים דיכאו במהירות את ההתקוממות והחלו לבזוז את אוצרות העיר, ורובע שלם נהרס כדי לפנות מקום לגנים הציבוריים שהם כיום ג'ארדיני דלה ביינאלה.

נפוליאון איבד את ונציה לאוסטריה ב-1814, ובתוך שנתיים היה רבע מהאוכלוסייה חסר כל. השיפורים האוסטריים מומנו במסים ונציאניים מיוחדים ובעבודה ונציאנית: גשר רכבת - החיבור הקבוע הראשון אי פעם של העיר ליבשה - הוקם בשנות ה-1840, כנסיות וארמונות נהרסו כדי לפנות מקום לתחנה, ותעלות מולאו כדי לפתוח שדרה רחבה בין התחנה לסן מרקו.

ב-1848 נזרק לכלא עורך דין בשנות השלושים לחייו, דניאלה מאנין, על שהציע רפורמות; מעצרו הצית מרד עממי שהחזיק מעמד 17 חודשים, עד שמצור, כ-23,000 פגזים, רעב וכולרה אילצו את מאנין לוותר על המאבק. הטינה נשארה, וב-1866 בחרו הוונציאנים במשאל עם להצטרף לממלכת איטליה החדשה.

המאה ה-20 הביאה פרקים אפלים יותר. פסטיבל הסרטים בלידו נוסד בשנות ה-1930 בידי שר האוצר של מוסוליני, שהמשטר שלו גם פיקח על סוללת הכביש ליבשת. פאלאצו דל צ'ינמה של הלידו מתוארך לאותן שנים. בסוף 1943 נעצרו 256 מתושבי העיר היהודים ונשלחו למחנות ריכוז.

כשהמלחמה התהפכה, לחמו פרטיזנים לצד כוחות בעלות הברית כדי לשחרר את הוונטו, וכוחות ניו זילנדים שחררו את ונציה - ההפצצות שצלקו את התעשייה ביבשת חסכו ברובן את הלגונה. אף שקודמת לסכסוכים, הביינאלה, עם גניו כמקום המרכזי שלה, גילמה את ההמצאה המחודשת של העיר כמרכז בינלאומי של אמנות ותיירות.