האקדמיה – מוזיאון הציור הגדול ביותר בוונציה

בקצרה: מוזיאון הציור הגדול ביותר בוונציה – 24 חדרים של יצירות מופת של הרנסנס הוונציאני, מטיציאן וג'ורג'ונה ועד ורונזה וטינטורטו, ובסוף טיפים מעשיים על כרטיסים ותורים. בסמוך, הגוגנהיים נמצא במרחק הליכה של חמש דקות, לה סאלוטה ושאר הכנסיות קצת יותר רחוק, וכל הרובע נמצא בסקירת דורסודורו.

גלריות האקדמיה

לציור הרנסנס הוונציאני, האקדמיה היא המוזיאון המשובח ביותר בכל מקום, ומבוא מעולה לאמנים שעל בדיהם תפגשו ברחבי העיר כולה. האמנות הוונציאנית אינה זוכה להערכה מספקת, ולדעתי גם נשפטת שלא בצדק: אין לה היום דבר מן התהילה של האסכולה הפלורנטינית, ובכל זאת – עם הצצותיה ההיסטוריות לוונציה, עירומיה המקסימים והמדונות האנושיות והחמות שלה – היא חיונית יותר, צבעונית יותר ופשוט מהנה יותר. האוסף נוסד ב-1807, כשנפוליאון החליט לכנס את אוצר האמנות העצום שנצבר מדיכויין של מאות כנסיות ובתי דת ולהעמידו לשירות תלמידיה של אקדמיית האמנויות היפות, ששכנה אז במתחם סנטה מריה דלה קאריטה; הגלריות נפתחו ב-1817, והסידור הנוכחי של 24 חדריהן הוא פרי עבודתו של קרלו סקרפה, שפיקח עליו בין 1948 ל-1949. המוזיאון פונה אל התעלה הגדולה ממש מעבר לגשר האקדמיה מעץ (וואפורטו: אקדמיה), במרחק הליכה של 15 דקות מכיכר סן מרקו. הכניסה עולה 12 אירו, או 14 אירו עם כרטיס כניסה מתוזמן מראש; שעות הפתיחה הן שלישי עד ראשון 8.15–19.15 וימי שני עד 14.00, כשהכניסה האחרונה היא שעה לפני הסגירה. בכל רגע נתון מוכנסים רק 400 מבקרים, כך שברגעי השיא אתם עלולים לעמוד בתור – כרטיס כניסה מתוזמן שהוזמן באינטרנט מאפשר לעקוף את התור, אם כי במוזיאון השקט יחסית הזה לעתים נדירות הדבר הכרחי. הקצו שעה לביקור; תיקים גדולים חייבים להיכנס ללוקר בתשלום; החנות מוכרת קטלוג מודפס משלה ב-10 אירו; ואת מדריך השמע ב-6 אירו כדאי לוותר עליו. ליצירת קשר: +39 041 522 2247, www.gallerieaccademia.it. לאוכל לא-יוצא-דופן במחירים גבוהים אך עם נוף שאין שני לו על התעלה הגדולה, בר פוסקריני יושב ממש לצד גשר האקדמיה; להפסקה ונציאנית אותנטית יותר, לכו פחות מחמש דקות אל בר הצ'יקטי המקסים אנוטקה קנטינה דל וינו ג'ה סקיאבי.

החדרים מתקדמים בסדר כרונולוגי מימי הביניים ועד שנות ה-1700, אבל המסלול החכם מזנק קודם קדימה: קנו את הכרטיס, אחסנו את התיק, התעלמו מהשלטים המנתבים אתכם אל הגלריות של קומת הקרקע (ציורים מהמאות ה-17 וה-18), ועלו בגרם המדרגות המפואר שליד הכניסה אל אולם רחב ידיים של מזבחות עלי-זהב; בראשו, היכנסו אל חדר 24 הקטן שמשמאל. שם תמצאו את 'הצגת הבתולה' של טיציאן (1534–38), היצירה שהוונציאנים מכנים בחיבה 'המריה הקטנה'. קהל תוסס מצטופף למרגלות גרם מדרגות מאבן – כלב מכרסם בייגל, אם נאבקת בתינוק מתפתל, זקנה מוכרת ביצים, וסקרנים נשענים מהחלונות – כשלפתע כל ראש מסתובב לבהות בכהן גדול גבה קומה בגלימה משובצת תכשיטים. במחצית גרם המדרגות המונומנטלי, מוקטן לעומת העמודים, נראית דמותה הזעירה והזוהרת של מרים הילדה בשמלה תכולה חיוורת כמעט מרחפת לעבר הכהן הנדהם: קטנה שלא כדרך הטבע, קל להחמיץ אותה במבט ראשון, ועל אחת כמה וכמה מעודנת בשל כך בתוך שאון הקהל, האבן הקשה והקנה המידה האפי. טיציאן צייר את היצירה במיוחד לחדר הזה, והרכיב אותה בקפידה סביב הפתח שמימין; הדלת שמשמאל נפרצה מאוחר יותר, וחתכה אל תוך יצירת המופת. זהו נושא קדוש, כן, אבל בפועל תירוץ לתצוגה חילונית – צבע מבריק ורווי; פורמטים גדולים; רקעים אדריכליים של הרנסנס; תמונות-אגב מחיי היומיום הוונציאניים; ועומק אשלייתי: חמשת סימני ההיכר של ציור הרנסנס הוונציאני שתפגשו ברחבי המוזיאון הזה.

חזרו לחדר 1 לפרולוג של ימי הביניים. 'המדונה והילד עם שני תורמים' של פאולו ונציאנו (בערך 1325) היא שטוחה בגאווה: גודל הדמות משקף את דרגתה הרוחנית – מרים, אמו של ישו ואם הכנסייה, שולטת, ישו בא אחריה, אחר כך שני המלאכים המכתירים אותה, ובפינה כורעים שני בני תמותה גרידא בתפילה – והילות הזהב מכריזות מי קדוש ומי לא. אמני ונציה של ימי הביניים, קשורים קשר הדוק למזרח, שאלו את עלי-הזהב, התנוחות החזיתיות והפנים ה'אייקוניות' מן האיקונות של קונסטנטינופול. בפינה השמאלית-הרחוקה, 'הכתרת הבתולה בגן עדן' של יאקובלו דל פיורה (1438) דוחסת כמה שיותר תאולוגיה אל תוך מסגרת אחת, קדושים מתואמי-צבע הנערמים כלפי מעלה במקום להיסוג אל תוך החלל, והמעקות של מבנה עוגת-החתונה מודבקים פשוטו כמשמעו. עשורים ספורים בלבד אחר כך, בחדר 2, מגיע הרנסנס: 'המדונה היושבת על כס עם הילד' של ג'ובאני בליני – מזבח סן ג'ובה, בערך 1480 – מושיבה את מרים וישו התינוק בין קדושים תחת חצי-כיפה מקושתת, 'שיחה מקודשת' (sacra conversazione), עם שלישיית מלאכים-נגנים המנגנים לרגליה. בכנסייה המקורית, עמודי התמונה וקשתותיה תאמו את האדריכלות האמיתית סביבה, כאילו בליני ניקב חור בקיר והקים קפלה נוספת, ואִפשר לבני תמותה להתערבב עם הקדושים. משמאל לימין: פרנציסקוס הקדוש, יוחנן המטביל, איוב, דומיניקוס הקדוש, סבסטיאן הקדוש ולואי הקדוש. קשתות התמונה היורדות – קשת רומית למעלה, חופת משולש, ואז פירמידת דמויות שראשה של מרים בקודקודה – משרות אווירה של רוגע, סדר והרמוניה; אפילו חיציו של סבסטיאן אינם מצליחים להפר את שלוותו. בחדר 4 הקטן, 'ג'ורג' הקדוש' של אנדראה מנטניה (בערך 1460) הוא למעשה פסל עירום יווני עם שריון מצויר, המשקל מוסט אל רגל אחת בקונטרה-פוסטו הקלאסי של 'דוד' של מיכלאנג'לו; מנטניה, שהתחנך במסורת הטוסקנית, 'חצב' את דמויותיו בקווי מתאר חדים כתער והציב אותן על רקעים רחוקים, וכשנשא את אחותו של ג'ובאני בליני הכניס את הריאליזם והרישום הפלורנטיניים אל תוך המשפחה. בסמוך, 'המדונה והילד בין קתרינה הקדושה למרים המגדלית' של בליני (בערך 1490) זוהרת מתוך רקע של קטיפה שחורה – פנים רכים, מעושנים, אטמוספריים, מוארים כאילו לאור נרות, בגוני בשר זהובים וחמים במדיום השמן החדש (מנטניה עדיין השתמש בטמפרה, פיגמנטים מעורבים בחלמון ביצה). בליני, שלימד גם את טיציאן וגם את ג'ורג'ונה, הוריש לציור הרנסנס הוונציאני את ה'אובך' המזוהה עמו.

בחדר 8 תלוי הציור התמוה ביותר של המוזיאון: 'הסערה' של ג'ורג'ונה (בערך 1505). האווירה כבדה, זוהרת אך מאיימת – הדממה שלפני הסערה. מדוע אישה מניקה תינוק בשדה פתוח? האם החייל בוחן אותה בזווית עין או מגן עליה? האם הברק יכה? האיש החמוש מוצב מול האם העירומה, העמודים ההרוסים והחשופים מול פארו של הטבע, ובעיקר החזית השלווה מול האיום המצטבר מאחור. הנוף עצמו הוא הנושא האמיתי, המייצר אווירה אשר תהא 'משמעותה' של הסצנה; המרכז האמיתי של הקומפוזיציה הוא הברק המשונן העומד לנפץ את השקט השברירי. ג'ורג'ונה, חמקמק כמניין ציוריו המועטים, למד אצל בליני ומת בגיל 33, והותיר מורשת עצומה. עלו חמש מדרגות אל חדר 10 רחב הידיים אל 'המשתה בבית לוי' האפי של פאולו ורונזה (1573): עמדו כעשרה מטרים לאחור, במקום שבו הבד הענק ממלא את כל שדה הראייה שלכם – והרי לכם, אתם ברשימת המוזמנים. אולם ארמוני עם נוף פנורמי של ונציה, כולם לבושים בהידור במשי ובקטיפה מנצנצים, שיחה בשיא רעשה, משרתים נושאים אוכל ושתייה. תאמינו או לא, זוהי הזמנה דתית שצוירה למנזר, שכותרתה המקורית הייתה 'הסעודה האחרונה', עם ישו ותלמידיו בלב כל המהומה. הכנסייה לא השתעשעה, ובתגובת-הנגד של הקונטרה-רפורמציה זומן ורונזה לפני האינקוויזיציה. למה התכוון בסעודה אחרונה גסה שכזו? עם ליצנים ננסיים? שליחים מנקרים שיניים? כלבים וחתולים? אדם שחור, חס וחלילה? וגרוע מכל, כמה חיילים גרמנים – אולי פרוטסטנטים! – בקצה הימני? ורונזה טען לרישיון אמנותי, אז הם דרשו לראותו – אך תוקפו פג. אבל התרופה הייתה פשוטה: במקום לצייר מחדש את התמונה, פשוט לשנות את שמה. ורונזה נטל את מכחולו, ו'הסעודה האחרונה' הפכה ל'משתה בבית לוי', כשהכתובת החדשה מפורטת בלטינית על המעקה שמשמאל: "FECIT D. COVI. MAGNV. LEVI".

בחדר 11, 'הוצאת גופת מרקוס הקדוש' של טינטורטו (1562–66) לוכדת את פרק היסוד של תהילת ונציה ברגע התיאטרלי ביותר שלה: קנאים מוסלמים באלכסנדריה עומדים לשרוף את גופת מרקוס הקדוש – עשן המדורה עולה במרכז – כשלפתע סופת ברד מפזרת אותם למחסה, פני כרובים נושבים על פני הכופרים (צִמצמו עיניים, בצד השמאלי), בעוד סוחרים ונציאנים מחלצים את הגופה משם. הריצוף המרובע של החצר נסוג היישר לפניכם, שלוחה של חללכם שלכם, כאילו תוכלו להיכנס אל תוך הסצנה. טינטורטו עצמו היה איש העם, אוטודידקט ברובו, שהתלמד זמן קצר בלבד אצל טיציאן לפני שיצא לדרך עצמאית, מכר ציורים בשוק בצעירותו, והתעקש לגור בשכונה הענייה גם לאחר שהתהילה מצאה אותו. שימו לב לסימני ההיכר שלו – דרמה מועצמת ורגש גולמי, דמויות מוארכות המתפתלות לתנוחות מעוותות, קיארוסקורו עז, גוונים חיים, קומפוזיציות אלכסוניות – שכולם הפכו לכלים שגרתיים בציור המנייריסטי והבארוקי שבא בעקבותיו. (חובבי טינטורטו ירצו גם את 'הקפלה הסיסטינית' שלו, הסקואולה גראנדה די סן רוקו.) לצידה תלויה 'פייטה' של טיציאן (בערך 1573), שצוירה כדי לעמוד בראש קברו שלו. טיציאן היה הצייר המהולל ביותר בדורו – אולי מפורסם יותר ממיכלאנג'לו – אמן בכל סוגה, משכיל ושנון, מוזיקאי ואיש עסקים משובחים, איש הרנסנס השלם. אבל הוא היה זקן כשצייר את זה, והבד כהה, הטון קודר יותר: אבני הענק של קשת הרנסנס מגמדות את הדמויות השבריריות, פסלי האריות מטרידים למען האמת, ומשיכות המכחול הגסות והדחופות מקדימות את האימפרסיוניסטים בשלוש מאות שנה. אלכסון תנועה סוחף יורד מן האריה שבפינה הימנית התחתונה, עולה לאורך הדמויות אל מרים המגדלית האבלה, המפנה את גבה, זרועה מושלכת הצידה, זועקת בקול. הזקן הקירח הכורע הוא דיוקן עצמי של טיציאן המזדקן המשרת את גופת ישו – המגלם את איש הרנסנס האדיר-לשעבר, הגוסס-כיום; בפינה הימנית התחתונה, ציור בתוך ציור מראה את טיציאן ובנו כורעים ומתחננים לבתולה שתחוס עליהם ממגפת 1576 – אותה מגפה שבסופו של דבר תגבה את חיי בנו.

שיאו של המוזיאון חלף; נותרו שני חדרים אחרונים. חדר 20 מציג את 'התהלוכה בכיכר סן מרקו' של ג'נטילה בליני (1496), מבט פנורמי – רחב יותר מכפי שכל מבט אנושי יחיד יכול לקלוט – המוכיח עד כמה מעט השתנתה ונציה במשך הדורות: שם ניצב סן מרקו נוצץ בזהב ובפסיפס, ארבעת סוסי הברונזה, שלושת התרנים שבחזית, הקמפנילה הישנה וארמון הדוג'ה, ואפילו האיש המוכר גלויות. אבל מגדל השעון עם שני המורים מברונזה טרם הופיע, הריצוף שונה, ואף תזמורת בית קפה אינה מנגנת. כל פרט בפוקוס חד בלי קשר למרחקו. החדר משמר גם את מחזור 'ניסי הצלב הקדוש' המהולל, ומול התהלוכה הגדולה לוכד קרפאצ'ו פיסת חיים ונציאנית סביב שנת 1500 – גרסת גשר העץ המתרומם הישנה של הריאלטו, אצילים בגונדולות פרטיות עם הגונדוליירים המגונדרים שלהם, פנים מעודנים של בני העיר – וזהו עולם של גברים, כפי שמאשר חרוז ונציאני ישן: 'אישה צריכה לשתוק, להיות יפה, ולהישאר בבית עם הילדים.' בחדר 21, 'אגדת אורסולה הקדושה' של ויטורה קרפאצ'ו (בערך 1490) מספרת, בתשעה לוחות המסודרים עם כיוון השעון סביב החדר, את סיפורה של הקדושה הפטרונית של נערות הזקוקות לבעלים (ולנדוניות): היא מקווה להימלט מנישואים לפגאני, אביה המלך שולח אותה ואת מחזרה מברטאן לרומא לפגוש את האפיפיור בתקווה שהצעיר יתנצר (שימו לב שלאמן לא היה מושג כיצד נראית ברטאן), איכשהו היא נתקלת באטילה ובהונים שלו, היא ו-11,000 נערות הלוויה שלה נטבחות, והכול מסתיים בהלווייתה ובעלייתה השמיימה. קשה לעקוב, אבל הסצנות מציגות להפליא את האדריכלות, הספנות והטקסטיל של ונציה – מכונת זמן נפלאה, הזדמנות לבקר בעיר כפי שהייתה לפני 500 שנה. חדרי הסיום, המוקדשים למאה ה-18, מציגים את גדולי ציירי הנוף קנאלטו ופרנצ'סקו גוארדי, לצד ג'אמבטיסטה טייפולו. ברגע שספגתם את גולות הכותרת של האקדמיה, ספגתם את תמצית הרנסנס הוונציאני – עכשיו אתם חופשיים לחזור אל העיר המופלאה שהעניקה השראה לכל זה.