גלדיאטורים, קיסרים והולדתה של עיר: הקולוסיאום, הפורום הרומי וגבעת הפאלאטינו הם ההריסות שהפכו את רומא לעיר הנצח - ומערכת הכרטיסים שמכניסה אתכם לשלושתם בלי התורים.
עודכן לאחרונה 23 באוגוסט 2026
בקצרה: הלב המונומנטלי של רומא הקיסרית, דחוס בין גבעות הקפיטול והפאלאטינו. הקולוסיאום הוא השריד המרגש ביותר של העולם העתיק, הפורום הרומי הוא מרכז העצבים ההרוס שלו, וגבעת הפאלאטינו היא המקום שבו העיר נולדה והקיסרים חיו. מעליהם, הוויטוריאנו ומוזיאוני הקפיטול משלימים את התמונה. ביום האזור תיירותי ובלילה שקט - תכננו סביב ההמונים ומערכת הכרטיסים, ותוכלו להרגיש שהעולם העתיק כמעט כולו שלכם.
מעט מדרום למרכז העיר, הרובע המונומנטלי הזה מחזיק את ההריסות המפורסמות ביותר ואת ציוני הדרך המרשימים של רומא: הקולוסיאום, הפאלאטינו, הפורום הרומי והוויטוריאנו. לא מפתיע שהוא מושך מבקרים לאורך כל היום, אבל אחרי שהאוטובוסים עוזבים, הוא שקט להפליא אחרי החשיכה, עם מעט מאוד פעילות לילית. הביטו מעבר לתיירים ועדיין תתפסו הצצות לחיים המקומיים: רצים שעושים הקפות ב-Circo Massimo, סטודנטים שממהרים להרצאות בגבעת אופיאן ועיתונאים שממתינים מחוץ לבית העירייה שעל גבעת הקפיטול.
ברגל זו הדרך הנכונה: כל האתרים המרכזיים קרובים זה לזה והתנועה באזור מוגבלת, ולכן שתי הרגליים שלכם הן בדרך כלל האפשרות המהירה ביותר בין הקולוסיאום, הפורום והפאלאטינו.
מטרו: קחו את קו B ל-Colosseo (לקולוסיאום) או ל-Circo Massimo (לצד הדרומי של הפאלאטינו), ומשם המשיכו ברגל.
אוטובוס: קווים 40, 64, 170, 916 ו-H עוצרים ב-Piazza Venezia או בסביבתה, במרחק הליכה נוח מהאתרים הגדולים. אוטובוס 87 נוסע לאורך Via dei Fori Imperiali בין הקולוסיאום לוויטוריאנו.
הקולוסיאום הוא מראה מחשמל ומעורר צמרמורת, המרגש ביותר מבין המונומנטים העתיקים של רומא. כאן גלדיאטורים נפגשו בקרב לחיים ולמוות ואסירים נאבקו בחיות פרא מול קהל צמא דם שואג. אלפיים שנה לאחר מכן הוא עדיין האטרקציה הפופולרית ביותר בעיר, ומושך עד 12 מיליון מבקרים בשנה.
האמפיתיאטרון הוזמן על ידי הקיסר אספסיאנוס בשנת 72 לספירה ונחנך על ידי בנו ויורשו טיטוס בשנת 80 לספירה. עם השלמתו הוא נקרא Anfiteatro Flavio (האמפיתיאטרון הפלאבי), על שם שם המשפחה של אספסיאנוס, פלאביוס. במשך כחמש מאות שנה אירח האצטדיון, ובו 50,000 מקומות, משחקי גלדיאטורים ומופעים מפוארים שנועדו לשמח את ההמונים, לעיתים קרובות לציון ימי שנה וניצחונות צבאיים. קרבות הגלדיאטורים נאסרו לבסוף במאה ה-5, אך מופעי החיות נמשכו עד אמצע המאה ה-6.
לאחר נפילת האימפריה הרומית הקולוסיאום ננטש ברובו. במאה ה-12 הוא שימש כמבצר, ובהמשך נשדד מחומרי הבנייה היקרים שלו. בתקופה המודרנית יותר הוא עבר ניקוי יסודי בין 2014 ל-2016, וביולי 2023 נפתחו לציבור לראשונה כמה אזורים תת-קרקעיים ששוחזרו לאחרונה.
גם בלי להיכנס אפשר לקבל מבחוץ תמונה טובה של המבנה. הקירות החיצוניים, המתנשאים לגובה 48.5m (159ft), כוללים שלושה מפלסים של קשתות הממוסגרות בעמודים ובראשם כותרות יוניות, דוריות וקורינתיות. במקור הם חופו בטרוורטין, ופסלי שיש מילאו את הגומחות בקומות השנייה והשלישית. במפלס העליון, המנוקד בפתחי חלונות מרובעים ובפילסטרים קורינתיים דקים, היו התומכות ל-240 תרנים שהחזיקו יריעת הצללה ענקית מעל הזירה. בגובה הרחוב, 80 קשתות כניסה - שנקראו vomitoria - אפשרו לצופים להיכנס ולהתיישב בתוך דקות.
הביקוש לכרטיסים תמיד גבוה, לכן הזמינו זמן רב מראש - אפילו חודש מראש בתקופות שיא. יש כמה סוגי כרטיסים, ובהם כרטיס רגיל ל-24 שעות (€18) וכרטיס Full Experience (€24); בדקו את colosseo.it לפרטים ולהזמנה. כרטיסים לאותו יום (בכפוף לזמינות) אפשר לקנות במשרדי הכרטיסים ב-Piazza del Colosseo (כרטיסי אשראי או חיוב בלבד) וב-Largo della Salara Vecchia.
| כרטיס | מחיר | מה הוא כולל |
|---|---|---|
| 24-hour ticket | €18 | כניסה רגילה לקולוסיאום, לפורום הרומי ולפאלאטינו, בתוקף ל-24 שעות |
| Full Experience | €24 | כרטיס ל-24 שעות בתוספת רצפת הזירה, ההיפוגאום התת-קרקעי וכניסה לאתרי ה-Super של הפורום והפאלאטינו |
| Full Experience Attic | €24 | כמו Full Experience, בתוספת המעלית השקופה לקומה השלישית והקומות הרביעית והחמישית (ה-Attic); מספר מוגבל מדי יום |
| Forum Pass Super | €18 | הפורום והפאלאטינו, כולל אתרי ה-Super: Santa Maria Antiqua, ה-Curia, Casa di Augusto, Domus Tiberiana, Museo Palatino, Aula Isiaca ו-Loggia Mattei |
בתוך המבנה, מדרגות תלולות מובילות למפלסים הראשון והשני, שמהם אפשר להשקיף על רצפת הזירה ששוחזרה בחלקה ולרדת במבט אל האזורים התת-קרקעיים. בקומה השנייה תמצאו גם את Museo del Colosseo הקטן, המציג את ההיסטוריה של הקולוסיאום, ומרפסת תצפית הפונה אל Arco di Costantino. כדי לעלות גבוה יותר תצטרכו כרטיס Full Experience Attic (€24): מעלית שקופה עולה לקומה השלישית, ומשם אפשר להמשיך לקומות הרביעית והחמישית, הנקראות יחד ה-Attic - האזורים הזולים ביותר בראש המבנה, שבהם ישבו הצופות הנשים.
ה-cavea, אזורי הישיבה של הצופים, חולקה לפי מעמדות חברתיים: בעלי תפקידים בכירים ישבו במפלסים הנמוכים ביותר, אזרחים עשירים באמצע וה-plebs באזורים הגבוהים ביותר. ה-podium, מרפסת רחבה לפני היציעים, נשמר לקיסר, לסנאטורים ולאח״מים.
בכרטיס Full Experience תוכלו ללכת על רצפת הזירה ולחקור את החלקים התת-קרקעיים ששימשו בעבר כאזור מאחורי הקלעים של האצטדיון. בזירה הייתה במקור רצפת עץ מכוסה בחול - harena בלטינית, ומכאן המילה 'arena' - כדי למנוע מהלוחמים להחליק ולספוג את הדם שנשפך. מתחתיה השתרעה רשת של חצי הקטר של חדרים ומעברים תת-קרקעיים, ה-hypogeum, שבהם הוכנו תפאורות והמופיעים התאספו לפני תחילת המופע. כדי להעלות אנשים, בעלי חיים וציוד אל הזירה, עובדי הבמה השתמשו ברשת מתוחכמת של 80 מעליות שהופעלו בכננות, וכולן נשלטו באמצעות מערכת גלגלת אחת.
הפורום הרומי היה מרכז הראווה של רומא העתיקה, רובע שוקק של מקדשים, בזיליקות, סמטאות צרות ומרחבים ציבוריים הומים. כיום ההריסות שלו הן מהמרשימות בעיר, אך הן עלולות לבלבל - הפעילו את הדמיון, או הצטיידו במדריך טוב, כדי לדמיין אותן בשיא תפארתן.
האתר, שהיה במקור שטח קבורה ביצתי, פותח לראשונה במאה ה-7 לפנה״ס וגדל להיות המרכז הפוליטי, הדתי והמסחרי של האימפריה הרומית. כמו התפתחויות עירוניות רבות ברומא העתיקה, הוא הידרדר לאחר קריסת האימפריה והפך בסופו של דבר לאדמת מרעה. בימי הביניים הוא נודע בשם Campo Vaccino ('שדה הפרות') ונבזז בגלל האבן והשיש שלו. האזור נחפר באופן שיטתי במאות ה-18 וה-19, והעבודה נמשכת עד היום.
יש שלוש כניסות מרכזיות: ב-Largo della Salara Vecchia, ליד Arco di Settimio Severo, וב-Arco di Tito (הקרובה ביותר לקולוסיאום ולכן העמוסה ביותר). אפשר להיכנס גם מהפאלאטינו, שהוא חלק מאותו פארק ארכאולוגי, או דרך Colonna di Traiano בפורומים הקיסריים הסמוכים.
כשנכנסים דרך Arco di Tito, קשת הניצחון נמצאת ממש מולכם. ציון הדרך הצבאי הזה, שעל פי ההשערה נתן השראה ל-Arc de Triomphe בפריז, נבנה על ידי דומיטיאנוס בשנת 81 לספירה כדי לחגוג את ניצחונות אחיו טיטוס ביהודה ואת ביזת ירושלים בשנת 70 לספירה. מימין לקשת, Museo del Foro המואר מציג ממצאים מחפירות ראשית המאה ה-20 ומעניק גישה לחלק מ-Tempio di Venere di Roma, המקדש הרומי הגדול ביותר שנבנה אי פעם.
Basilica di Massenzio מרשימה לא פחות בהיקפה. הקיסר מקסנטיוס התחיל את בנייתה וקונסטנטינוס השלים אותה בשנת 315; המבנה האדיר הזה נמדד במקור 100m על 65m - בערך פי שלושה מהשטח שהוא תופס כיום.
הרחוב הראשי של הפורום, Via Sacra, היה הנתיב המרכזי של הטריומף הרומי. מצעד הניצחון הרשמי הזה, שהסנאט העניק במקור למצביאים מנצחים ובהמשך שמר לקיסרים, היה מחזה עצום: תהלוכה מ-Porta Triumphalis (שער הניצחון) דרך הפורום אל Temple of Jupiter Capitolinus שעל גבעת הקפיטול.
מהבזיליקה, Via Sacra מובילה אל לב האתר ועוברת ליד כמה מקדשים מרכזיים. תעברו ליד Tempio di Romolo העגול ומעבר לו ליד Tempio di Antonino e Faustina, בעל העמודים, מקדש מהמאה ה-2 לספירה שהוסב מאוחר יותר לכנסייה. ממול ניצב Tempio di Giulio Cesare (המוכר גם בשם Tempio del Divo Giulio), במקום שבו נשרף יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה״ס. בקרבת מקום שלושה עמודים לבנים הם כל מה שנותר מ-Tempio di Castore e Polluce מהמאה ה-5 לפנה״ס. ליד העמודים נמצאים שרידי Tempio di Vesta הנערץ, שהלהבה הקדושה שלו נשמרה דולקת בידי הבתולות הווסטליות מ-Casa delle Vestali הסמוכה - הבניין ובו אטריום מרכזי מכוסה דשא.
בצדו הרחוק של הפורום, חבויה מן העין, נמצאת Chiesa di Santa Maria Antiqua מהמאה ה-6, הכנסייה העתיקה והחשובה ביותר באתר. חלל הפנים העצום שלה מצופה בפרסקאות מעודנים מן המאות ה-6 עד ה-9, ובהם תמונה המציגה את ישו עם האבות המייסדים של הכנסייה הנוצרית. בולטת גם תמונה תלויה של הבתולה מריה עם הילד, מהאיקונות העתיקות ביותר הקיימות. מתוך הכנסייה אפשר להגיע גם ל-Rampa di Domiziano, מעבר תת-קרקעי שדרכו נכנסו הקיסרים לפורום מארמונותיהם בפאלאטינו.
בפינה הצפון-מערבית הרחוקה של הפורום, Curia Iulia הייתה המושב המקורי של הסנאט הרומי. זהו בניין לבנים גדול דמוי אסם, שאפשר להיכנס אליו בכרטיס Full Experience או Forum Pass Super, והוא נבנה מחדש בכמה הזדמנויות; הגרסה שאתם רואים כיום היא שחזור משנת 1937 של מראהו בתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס (שלט 284-305). מה-Curia מוביל שביל דרך חלקים מהפורומים הקיסריים וממשיך מתחת ל-Via dei Fori Imperiali עד סמוך ל-Colonna Traiana. בעמוד ציון הדרך הזה יש אפריז לולייני מדהים המתאר את ניצחונות רומא על הדאקים (מרומניה של ימינו).
בחזרה בפורום, Arco di Settimio Severo, שגובהו 23m, נבנה בשנת 203 לספירה כדי להנציח את ניצחונות הקיסר ספטימיוס סוורוס על הפרתים (באיראן של ימינו). במקור הוא הוקדש לקיסר ולשני בניו, קרקלה וגטה, אך כל אזכור לגטה נמחק לאחר שקרקלה הורה להרוג את אחיו. משמאל לקשת נותרו שמונה עמודי גרניט מ-Tempio di Saturno, מקדש חשוב ששימש גם כאוצר המדינה. מאחוריו נמצאות הריסות Tempio della Concordia, Tempio di Vespasiano מהמאה ה-1 לספירה ו-Portico degli Dei Consenti בעל 12 העמודים, שהיה שייך לאחד המקדשים הפגאניים האחרונים ברומא העתיקה, מהמאה ה-4 לספירה.
מול הקשת, Colonna di Foca (עמוד פוקאס) העצמאי מתנשא מעל מה שהיה פעם הכיכר המרכזית של הפורום, Piazza del Foro. בקרבת מקום נמצאים שרידי ה-Rostri, במה מפוארת שממנה פוליטיקאים צעקו על קהל השוק. משני צדי הכיכר נמצאים שרידי שתי בזיליקות מרכזיות: בצד של Via Sacra, Basilica Fulvia Aemilia, ובצד של הפאלאטינו, Basilica Giulia, שהוזמנה על ידי יוליוס קיסר והושלמה מאוחר יותר בידי אוגוסטוס.
בכל שנה נבחרו בהגרלה שש נערות פטריקיות, מושלמות מבחינה גופנית ובנות שש עד עשר, לשרת את וסטה, אלת האח והבית. לאחר בחירתן הן עמדו בפני 30 שנות שירות צנוע, וטיפלו באש הקדושה ב-Tempio di Vesta. האש הייתה חייבת לבעור ללא הפסקה - ואם אי פעם כבתה, הכוהנת שהייתה אחראית עליה הולקתה.
בעיר של פלאים עתיקים, מעט אתרים יכולים להתחרות בפאלאטינו, מקום הולדתה המיתולוגי של רומא. כאן, לפי האמונה, ייסד רומולוס את העיר בשנת 753 לפנה״ס, וכאן חיו הקיסרים הכל-יכולים של רומא בפאר ארמוני. כיום זהו מקום מהפנט באמת: מרחב ירוק יפהפה של הריסות מלכותיות, עצי אורן גבוהים ונופים בלתי נשכחים.
הפאלאטינו מרכזי לסיפור הבריאה של רומא. הריאליסטים הקשוחים מצביעים על הקמת כפר בקתות על הגבעה בסביבות המאה ה-9 לפנה״ס, שיש לה עדויות ארכאולוגיות רבות. הרומנטיקנים טוענים שרומולוס הרג את אחיו התאום רמוס והקים כאן את רומא בשנת 753 לפנה״ס. לא משנה איזו גרסה אתם מעדיפים, עד המאה ה-1 לפנה״ס הפך הפאלאטינו לשכונה היוקרתית ביותר ברומא. אוגוסטוס חי כאן, וקיסרים בזה אחר זה בנו ארמונות מפוארים יותר ויותר - למעשה, המילה 'palace' נגזרת מהשם הלטיני של הגבעה, Palatium. לאחר נפילת האימפריה הרומית האזור ננטש, עד שמשפחות רנסנס עשירות החלו לבנות וילות בהריסות ולתכנן גנים וכרמים.
לפי האגדה, מייסדי רומא גדלו על הפאלאטינו אצל רועה בשם פאוסטולוס, לאחר שזאבה הצילה אותם ממוות. בהמשך התאומים הסתכסכו, ורומולוס הרג את רמוס לפני שייסד את העיר בשנת 753 לפנה״ס. בין שורה של בקתות מתקופת הברזל בחלק הצפון-מערבי של הגבעה נמצאת Casa Romuli, המקום שבו לפי האמונה חי רומולוס.
אל האתר בראש הגבעה אפשר להגיע משני צדדים - דרך Via di San Gregorio או דרך הפורום הרומי. כשאתם למעלה, חפשו בניין גבוה ולבנבן: Museo Palatino, מוזיאון קטן המציג את התפתחות האזור שמסביב.
מצפון וממערב למוזיאון נמצאות שרידי Domus Flavia, החלק הציבורי של הארמון הקיסרי. הוא התרכז סביב peristilio מפואר (פריסטיל, או חצר מוקפת אכסדרה) - השטח המכוסה דשא ובו בסיס מזרקה מתומנת - שממנו יצאו האולמות המרכזיים. ליד Domus Flavia יש שילוט אל Casa di Livia, ביתה של אשת אוגוסטוס, ליביה, ואל Casa di Augusto, מקום מגוריו הפרטי של אוגוסטוס. באחרון יש פרסקאות נהדרים, אך אפשר לבקר בו רק בשעות קבועות, עם כרטיס Full Experience או Forum Pass Super. ליד Casa di Augusto, אך סגור למבקרים, נמצא Villaggio di Capanne (כפר הבקתות), שבו לפי האמונה חיו רומולוס ורמוס.
בהמשך לכיוון הפורום תגיעו ל-Orti Farnesiani מהמאה ה-16, מהגנים הבוטניים הראשונים באירופה. המקום המוצל והיפה הזה כולל מרפסת מונומנטלית שממנה נשקפים נופים עוצרי נשימה על הפורום הרומי. בהמשך במורד הגבעה נמצאת Domus Tiberiana: היא נפתחה לאחרונה למבקרים אחרי שנים של עבודות שיקום, והייתה הארמון הראשון שנבנה על הפאלאטינו, במאה ה-1 לספירה. שביל עובר דרך המבנה העילי העצום אל חדרים מקומרים המציגים ממצאים ארכאולוגיים.
ההריסות המשתרעות מאחורי Museo Palatino וממזרח לו הן מה שנותר מ-Domus Augustana, החלק הפרטי של הארמון שהיה שייך לקיסר. הוא נבנה בשני מפלסים, ובכל קומה חדרים הנפתחים אל פריסטיל, אך אי אפשר לחקור אותו במפלס התחתון - מלמעלה תוכלו לראות מאגר מים מרובע ונופים רחבים על Circo Massimo. כאן נמצאים גם Aula Isiaca, חדר עם פרסקאות מבית עתיק מתקופת הרפובליקה, ו-Loggia Mattei, אכסדרת רנסנס שעוטרה בידי בלדאסרה פרוצי. בקרבת מקום נמצא אחד המבנים היחידים באתר שאפשר לזהות בבירור, ה-Stadio: האזור השקוע הזה, שהיה חלק מהארמון הקיסרי המרכזי, שימש כנראה את הקיסרים למשחקים ואירועים פרטיים.
מוזיאוני הקפיטול, שנוסדו בשנת 1471, הם המוזיאונים הציבוריים העתיקים בעולם. האוסף שלהם, הכולל פסלים קלאסיים ושוכן בשני ארמונות מפוארים ב-Piazza del Campidoglio, הוא מהמשובחים באיטליה ומשלים היטב את האוצרות הארכאולוגיים המוצגים בפורומים הסמוכים. יש כאן גם גלריית תמונות מרשימה עם עבודות של אמנים איטלקים גדולי שם.
הכניסה נמצאת ב-Palazzo dei Conservatori, שבו תמצאו בקומה הראשונה את הליבה המקורית של אוסף הפסלים ובקומה השנייה את ה-Pinacoteca (גלריית התמונות). לפני שתעלו למעלה, עצרו להתפעל מהבנייה העתיקה בחצר - במיוחד מראש ענק, יד וכף רגל, כולם מפסל בגובה 13m של קונסטנטינוס שעמד ב-Basilica di Massenzio בפורום הרומי. כדי לראות איך הפסל נראה במקור, הביטו בשחזור בגודל טבעי של Colosseo di Costantino בגני Villa Caffarelli הסמוכה.
מבין הפסלים, היצירה המפורסמת ביותר היא ללא ספק Lupa Capitolina האטרוסקית (הזאבה הקפיטולינית). היא מתארת זאבה העומדת מעל גוריה היונקים, רומולוס ורמוס, והיא אחת מכמה יציקות ברונזה ידועות המוצגות כיום ב-Esedra di Marco Aurelio. עבודות חשובות נוספות כוללות את Spinario, תיאור עדין מהמאה ה-1 לפנה״ס של נער המוציא קוץ, ואת פסל הרכיבה המקורי של מרקוס אורליוס - הגרסה שבכיכר בחוץ היא העתק. ב-Esedra תוכלו לראות גם את יסודות מקדש יופיטר, אחד המקדשים החשובים ביותר של העיר העתיקה. במקומות אחרים חפשו את תיאור האפיפיור אינוקנטיוס ה-10 של אלסנדרו אלגארדי ושתי יצירות פיסול של ג׳אן לורנצו ברניני: Medusa ב-Sala delle Oche ופסל האפיפיור אורבנוס ה-8 ב-Sala degli Orazi e Curiazi.
בקומה השנייה, ה-Pinacoteca מציגה עבודות מימי הביניים ועד המאה ה-18. בכל חדר יש יצירות מופת, אבל שתיים בולטות במיוחד: Sala Pietro da Cortona, שבה מוצג התיאור המפורסם של האמן את Ratto delle Sabine (חטיפת הסבינות; 1630), ו-Sala di Santa Petronilla, הקרויה על שם הבד הענק של גוארצ'ינו, Seppellimento di Santa Petronilla (קבורת הקדושה פטרונילה; 1621-23). באולם המואר יש גם דיוקן משנת 1649 של ולאסקז ושתי יצירות חשובות של קאראווג׳ו: La buona ventura (מגדת העתידות; 1595) ו-San Giovanni Battista (יוחנן המטביל; 1602).
Palazzo Nuovo גדוש עד קורותיו האלגנטיות מן המאה ה-17 בפיסול רומי קלאסי. מהמבואה, שבה מארס בעל הזקן המתולתל נועץ מבט זועם בעוברים ושבים, מדרגות מובילות לגלריות המרכזיות. כאן תמצאו יצירות מרשימות כמו Galata morente (הגאלי הגוסס) ב-Sala del Galata. זו אחת היצירות הגדולות של המוזיאון - למעשה העתק רומי של יצירה יוונית מהמאה ה-3 לפנה״ס - והיא לוכדת ברגש את הייסורים השקטים והמיואשים של לוחם גאלי גוסס. בחדר הסמוך, Sala del Fauno, יש פסל שיש אדום של פאונוס שנתן לחדר את שמו. יצירה פיגורטיבית מעולה נוספת, וגם היא העתק רומי של פסל יווני מוקדם יותר (המאה ה-4 לפנה״ס), היא Venere Capitolina (ונוס הקפיטולינית) החושנית אך הצנועה ב-Gabinetto della Venere.
מנהרה מחברת את Palazzo dei Conservatori אל Palazzo Nuovo בצדה השני של הכיכר. הגלריה התת-קרקעית, המרופדת בלוחות ובכתובות מקברים עתיקים, עוברת ליד ה-Tabularium - הארכיון המרכזי של רומא העתיקה - שממנו נשקפים נופים נהדרים על הפורום הרומי.
Sala degli Orazi e Curiazi, ובו פסלי אפיפיורים ופרסקאות הממחישים את ההיסטוריה הרומית, סיפק את התפאורה המרשימה לאחד האירועים המרכזיים באירופה המודרנית. ב-25 במרץ 1957 נפגשו כאן מנהיגי איטליה, צרפת, מערב גרמניה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג כדי לחתום על הסכם רומא ולהקים את הקהילה הכלכלית האירופית, קודמתו של האיחוד האירופי.
לכו בעקבותיו של רומאי עתיק בסיור המהיר הזה בין ההריסות המפורסמות ביותר בעיר: 2km וכחמש שעות מהקולוסיאום ועד הוויטוריאנו.
בשלב מסוים כמעט בוודאות תמצאו את עצמכם הולכים במעלה Via dei Fori Imperiali, הכביש שכמעט אין בו תנועה ומחבר את הקולוסיאום עם Piazza Venezia. חלק גדול מקצה הקולוסיאום מוקף כיום בעבודות בנייה, אך הקצה העליון מספק פלטפורמה נהדרת להתבוננות בפורומים - הפורום הרומי משמאל והפורומים הקיסריים מימין. הפורומים הקיסריים, שאליהם אפשר להיכנס דרך Mercati di Traiano או דרך הפורום הרומי, כוללים את הפורומים של טראיאנוס, אוגוסטוס, נרווה וקיסר. בין האתרים הבולטים נמצאים Mercati di Traiano ו-Colonna Traiana, אך תוכלו לראות גם שלושה עמודי מקדש ב-Foro di Augusto וחומה בגובה 30m שהגנה על הפורומים מפני השריפות שירדו משכונות העוני Suburra הסמוכות.
בניגוד למונומנטים המקיפים אותו, Via dei Fori Imperiali מעולם לא הייתה חלק מהעיר העתיקה. מוסוליני בנה אותה והיא נחנכה ב-28 באוקטובר 1932. הכביש, שחוצה ישר את הפורומים, היה חלק מפרויקט פיתוח עירוני שנועד לחדש את התשתית של רומא ולשפר את הקשרים עם הרבעים המרוחקים של העיר. היה לו גם תפקיד תעמולתי, כשיצר למוסוליני קשר סמלי בין המשטר הפשיסטי שלו (כפי שהוא מיוצג ב-Piazza Venezia) לבין האימפריה הרומית (כפי שהיא מיוצגת בקולוסיאום). כדי לבנות את הכביש שאורכו 900m, הדחפורים שלו הרסו רובע רנסנס שלם, שנודע בשם Alessandrino, וסללו אספלט מעל חלק גדול מהפורומים העתיקים.
כדי להבין את הפורומים הקיסריים רחבי הידיים, חפשו את המוזיאון המרשים הזה (mercatiditraiano.it). הוא מציג את Mercati di Traiano (שווקי טראיאנוס), המתחם העצום של טראיאנוס מהמאה ה-2, ובמקביל מספק מבוא מרתק לפורומים באמצעות תצוגות מולטימדיה, לוחות הסבר וממצאים ארכאולוגיים. פסלים, אפריזים ולעיתים גם פסלים של ראשים מוצגים בחדרים הנפתחים אל מה שהיה פעם האולם הגדול. אבל מעבר למוצגים, גולת הכותרת האמיתית היא חקר המבנה העצום עצמו, שלדעת ההיסטוריונים הכיל את משרדי המנהל של הפורומים. מעל השווקים מתנשאת Torre delle Milizie, מגדל לבנים אדומות מהמאה ה-13.
Tip: השקיפו מהמוזיאון על הפורומים הקיסריים, הוויטוריאנו וגבעת הקפיטול - זו אחת מנקודות התצפית החינמיות הטובות באזור.
Official site →אוהבים אותו או מתעבים אותו (כמו רומאים רבים), אי אפשר להכחיש שהוויטוריאנו (vive.cultura.gov.it/en/vittoriano), הידוע גם בשם Altare della Patria או מזבח המולדת, הוא מראה עוצר נשימה. המונומנט הלבן העצום מתנשא מעל Piazza Venezia ונחנך בשנת 1911 לכבוד המלך הראשון של איטליה, ויטוריו אמנואלה ה-2. אפשר ליהנות מנופים נהדרים מהמרפסות עשויות השיש, שרובן פתוחות בחינם; תמורת €17 תוכלו לבקר גם ב-Museo Centrale del Risorgimento שבתוך המבנה (המוקדש לאיחוד איטליה) ולהגיע למרפסת הפנורמית, שמציעה ללא ספק את נופי 360 המעלות המרהיבים ביותר ברומא.
Tip: המרפסת הפנורמית היא הפרס הקלאסי בסוף ההליכה מהפורום לוויטוריאנו - עלו בשעות אחר הצהריים המאוחרות לתאורה זהובה.
Official site →Palazzo Venezia מהמאה ה-15, העתיק בארמונות הרנסנס הגדולים של רומא, (vive.cultura.gov.it/en/palazzo-venezia) הוא מקום מצוין להימלט אליו מההמונים. החצר שלו, שהכניסה אליה חינם, היא נווה מדבר ירוק של שלווה, והמוזיאון שלו, Museo Nazionale del Palazzo Venezia, עדיין נמצא מחוץ למסלול התיירות הראשי למרות אוסף מרתק של ציורים ביזנטיים ומראשית הרנסנס, קרמיקה, כלי נשק ושריונות.
Tip: במשך מאות שנים שכן בארמון השגרירות הוונציאנית - ומכאן שמו - אך הוא מזוהה יותר מכול עם מוסוליני, שנשא מפורסמות נאומים ממרפסת Sala del Mappamondo (חדר הגלובוס).
Official site →כמקובל ברומא, הכנסיות באזור מחזיקות אוצרות נפלאים. בראשם פסיפס מרהיב מהמאה ה-6 באפסיס של הכנסייה הימי-ביניימית השקטה הזו, הכוללת קלויסטר ציורי מהמאה ה-17 ו-presepe נפוליטני מורכב (סצנת לידה). היא צמודה לפורום הרומי ומשלבת חלקים מ-Foro di Vespasiano ומ-Tempio di Romolo.
Tip: צעדו ישירות מההמונים של הפורום אל חלל פנים ימי-ביניימי קר ושקט - הפסיפס באפסיס לבדו שווה את הסטייה.
במרחק הליכה קצר מהפורום, בראש גרם המדרגות של Aracoeli ובו 124 מדרגות, נמצאת הכנסייה הזו מהמאה ה-6, עם חלל פנים מעוטר בעושר ופסל עץ של ישו התינוק שנחשב לבעל כוחות ריפוי. למעשה, הפסל הוא העתק: המקור, שלפי האמונה נוצר מעץ מגינת גת שמנים, נגנב בשנת 1994 ומעולם לא נמצא.
Tip: העלייה ב-124 המדרגות שווה את המאמץ - ויש כניסה חלופית עם מדרגות מאחורי הוויטוריאנו, שמדלגת על גרם המדרגות הארוך.
לתמונה רומאית ייחודית, התייצבו מול Bocca della Verità. כמונומנט, הסקרנות העתיקה הזו צנועה למדי: פנים מזוקנות החקוקות בדיסקית שיש ענקית, אולי ממזרקה עתיקה או ממכסה ביוב. מה שהופך אותה למיוחדת הוא האגדה סביבה - אם תספרו שקר כשידכם בתוך ה-bocca (הפה), הוא ייטרק וינשוך את כף ידכם. האתגר, אם כן, הוא להכניס את היד לפה, לחייך בזהירות ולספר שקר. את הפה המיתולוגי תמצאו באכסדרה של Chiesa di Santa Maria in Cosmedin מימי הביניים, בדרך כלל בקצה תור ארוך של מצטלמים.
Tip: הגיעו מוקדם כדי להקדים את התור לתמונה - התור מתחיל להיווצר עוד לפני פתיחת הכנסייה.
לפרוסה של חיים מקומיים, הצטרפו לרצים ב-Circo Massimo, שהיה פעם מסלול מרוצי המרכבות הגדול ביותר ברומא העתיקה: מסלול באורך 600m בתוך אצטדיון ובו 250,000 מקומות. מעט נותר מהמבנה העצום מלבד קטע קטן בקצה הדרומי, שאפשר לבקר בו כיום באופן עצמאי או עם משקפי VR (circomaximoexperience.it). האגן המאובק והעצום שמר על צורתו המלבנית, ויש משהו מרומם שאין להכחישו באימון בצלו של הפאלאטינו. ספורטאים רציניים יוצאים לרחובות רומא בסוף מרץ או באפריל למרתון רומא, שמתחיל ומסתיים ב-Via dei Fori Imperiali.
Tip: השקיעה היא שעת הקסם כאן - רצים, משפחות והפאלאטינו הזוהר בזהב מאחוריכם.
Official site →טבלו את עצמכם במראות, בריחות ובטעמים של Mercato Campagna Amica al Circo Massimo (mercatocircomassimo.campagnamica.it). שוק האיכרים הזה, המתקיים מדי שבת וראשון בבוקר ליד Circo Massimo, מציג יצרנים מלאציו וממרכז איטליה. בדוכנים נמכרים כל מיני תוצרת עונתית, ובהם מתנות אפשריות לקחת הביתה: גבינות, שימורים, צנצנות דבש, רטבים מוכנים, שמני זית ויינות.
מכולת יומיומית, אידאלית לכריכים שמוכנים לפי הזמנה.
אוסטריה לבבית ליד Circo Massimo עם אוכל איטלקי מסורתי ופסטות רומאיות משביעות.
מסעדת גג רומנטית עם נופים בלתי נשכחים, מטבח ים-תיכוני ואפריטיבי בשקיעה.
מסעדה אלגנטית ב-palazzo מהמאה ה-16 על Circo Massimo, עם מטבח איטלקי ויינות מכל רחבי איטליה.
הבחירות של המדריך באזור הן Inn at the Roman Forum, Nerva Boutique Hotel, Residenza Maritti ו-Rhinoceros Roma. כולם נמצאים במרחק נוח מהאתרים הארכאולוגיים - האזור שקט בלילה אף שהוא עמוס ביום.
כן - הביקוש תמיד גבוה, ובעונות השיא כדאי להזמין חודש מראש. הכרטיס הרגיל ל-24 שעות עולה €18; כרטיס Full Experience עולה €24. הזמינו באתר colosseo.it. כרטיסים לאותו יום זמינים לפעמים במשרדים ב-Piazza del Colosseo (כרטיסים בלבד) וב-Largo della Salara Vecchia.
כרטיס ה-24 שעות ב-€18 מכסה את הקולוסיאום, הפורום והפאלאטינו. הוסיפו את Full Experience ב-€24 כדי לקבל את רצפת הזירה, ההיפוגאום התת-קרקעי ואת אתרי ה-Super של הפורום (Santa Maria Antiqua, ה-Curia). Forum Pass Super ב-€18 מכסה את הפורום והפאלאטינו עם אתרי ה-Super, אך לא את התוספות של הקולוסיאום. כל הכרטיסים אישיים, לכן הביאו תעודה מזהה עם תמונה.
כן - הפורום הרומי והפאלאטינו הם אתר ארכאולוגי אחד המכוסה באותו כרטיס. אפשר לנוע בחופשיות בין השניים ולהיכנס מ-Largo della Salara Vecchia, ליד Arco di Settimio Severo, ב-Arco di Tito או מהפאלאטינו עצמו.
בערך שעה בתוך הקולוסיאום, וכשלוש שעות לפאלאטינו ולפורום יחד. אם תלכו בכל המסלול מהקולוסיאום עד הוויטוריאנו עם המוזיאונים, תכננו חמש שעות ו-2km של הליכה.
על הבוקר ממש או בשעות אחר הצהריים המאוחרות. בין 11am ל-2pm ההמונים נמצאים בשיאם, ובקיץ יש מעט צל בהריסות - הביאו כובע ומים, והזמינו את כרטיסי ה-Attic או האזורים התת-קרקעיים זמן רב מראש, משום שמספר מוגבל בלבד נמכר מדי יום.
מבקרים בקולוסיאום במסלול קבוע וחד-כיווני, כך שאי אפשר ללכת לאיבוד: פשוט תנו לקהל לסחוב אתכם. הרצף קל למעקב. התחילו בחוץ בצלע המערבית, בשטח הפתוח שבין הפורום, קשת קונסטנטינוס והמטרו. עברו דרך האבטחה, הציגו את הכרטיס בשער המסתובב והשתמשו מיד ב-WC, מפני שזהו היחיד. עם כרטיס Full Experience תצאו תחילה אל רצפת הזירה ששוחזרה. אחר כך תעלו אל התערוכה בקומה העליונה, תקיפו בכיוון השעון בערך שלושה רבעים מחלל הפנים, ולבסוף תגיעו לחנות הספרים, שבה פתח מוביל למרפסת הפונה אל קשת קונסטנטינוס.
זהו האמפיתיאטרון הפלאבי, שהושלם בשנת AD 80, והוא מציג את רומא הקיסרית בשיא ביטחונה העצמי. התכסיס התכנוני היה פשוט: לקחת שני תיאטראות חצי-עגולים, להצמיד אותם, ולקבל זירה עצמאית - הגדולה ביותר שהאימפריה בנתה אי פעם - עבור ציבור שהפך הרג לבידור. הצד הצפוני, הקרוב ביותר לתחנת המטרו Colosseo, השתמר במצב הטוב ביותר ומציע את התצפית המשובחת ביותר: ארבע קומות זו מעל זו, בגובה 160 רגל, היקף של כמעט שליש מייל, וכל זה נשען על אליפסה של שישה אקרים.
נסו לדמיין את המקור: מעטפת לבנה מבריקה עם עיטורים צבועים, פסלים של זאוס, ונוס והרקולס - אלים יווניים ורומיים - שמילאו את הקשתות במפלסים האמצעיים בצבעים מלאים, ותרני עץ שבצבצו מהקומה העליונה כדי להחזיק יריעת בד שהצלילה על הקהל שמתחת. בחזית, במקום שבו ברושים צומחים כיום בין הזירה למטרו, נירון עשוי ברונזה בגובה 100 רגל תפס את השמש וקיבל את פני הצופים שהגיעו.
למרות כל ממדיו, המבנה מרגיש כמעט חסר משקל. שלוש הקומות התחתונות הן אכסדרות פתוחות הממוסגרות בחצאי עמודים, וכל קשת מונחת ישירות מעל זו שמתחתיה כך שכל עמוד מיושר ומושך את העין לשמיים, בעוד שכל קומה נמשכת כרצועה אופקית סביב כל האליפסה. המתח בין האנכיים לאופקיים גורם לקולוסיאום להיראות נטוע באדמה ומושיט יד אל השמיים בעת ובעונה אחת.
שום דבר מזה לא היה אפשרי לפני שרומא השתלטה על הבטון ועל הקשת. המעטפת החיצונית לבדה צרכה 3.5 מיליון רגל מעוקבת של טרוורטין, עם עמודים במשקל חמש טון לצד כל פתח בקומת הקרקע. העברת האבן מטיבולי דרשה 200 עגלות שנמשכו בידי שוורים ועבדו מדי יום במשך ארבע שנים. הגושים הונחו יבשים, ללא טיט, בתוך עקומת קשת, ונתמכו בעץ עד שאבן ראשה הוטחה אל הכתר - טריז שגם החזיק את המפתח יחד וגם ספג עומסים גדולים עוד יותר מעליו. אבנים גדולות חוברו בפיני ברזל, והבורות הקטנים המנקדים את הקירות מסמנים את המקומות שבהם שודדים מימי הביניים שלפו את הפינים. מהמבנה המקורי עומד כיום רק שליש: רעידות אדמה הפילו חלק ממנו, והשאר הוסר בתקופות ימי הביניים והרנסנס והפך לאבן מוכנה ונוחה לשימוש.
החזית חושפת גם את האופי הרומי: מהנדסים מעשיים לפני אמנים, ששאלו קישוטים מהיוונים שהעריצו. לחצאי העמודים שממסגרים את הקשתות אין שום תפקיד מבני. בגובה הרחוב הם חסונים, עם כותרות פשוטות; בקומה הבאה הם נעשים דקים יותר והכותרות מתפתלות למגילות; בקומה השלישית מופיעים גילופים של עלים; והרצועה העליונה משלבת את שלושת הסגנונות. אלה הסדרים היווניים הקלאסיים - דורי, יוני וקורינתי - שכבת עידון שהונחה מעל ההנדסה הרומית בתיאטרון הדמים הזה.
העמידו את עצמכם בסנדליו של בעל כרטיס ברומא העתיקה. הקהל זרם דרך שערים בקומת הקרקע - 76 שערים ממוספרים, ועוד כניסה פרטית לקיסר בצד הצפוני, וספרות רומיות עדיין שרדו מעל כמה מהפתחים הפונים אל המטרו. המושב שלכם הוקצה על שבר חרס, הכרטיס שלכם, ועליו שער, אזור, שורה ומושב. אחרי המוכרים שצעקו על חטיפים ועל כוסות יין למזכרת שעליהן הודפסו שמותיהם של כוכבי גלדיאטורים, מסדרון שנקרא vomitorium הוביל אתכם למקום; כשהמופע הסתיים הזירה 'הקיאה' את הקהל החוצה, ומכאן הגיעה המילה באנגלית. בתפוסה מלאה, האצטדיון כולו יכול היה להתמלא ולהתרוקן בתוך כרבע שעה.
בקומה העליונה יש תערוכה קבועה של חפצים שנחפרו באתר, רישומים של האדריכלות המקורית ודגמים מפורטים להפליא בקנה מידה, וכל ההסברים באנגלית. היא עוסקת במנופים ובגלגלות, בבידור ובכללי הישיבה, והדגם הענק של הזירה כולה, המוצג בחתך, ראוי למבט ארוך.
משטח הקרבות הוא אליפסה שאורכה 280 רגל ורוחבה 165 רגל, והיחס בין האורך לרוחב מתקרב ליחס הזהב - היחס 1.6-to-1 שנחשב אידאלי, כמעט קסום, בעיני אמנים מאז פיתגורס. אולי המתכננים רצו שהאצטדיון ישקף את ההרמוניה המתמטית האידאלית שראו בטבע.
מתחת למה שאתם רואים מהשביל נמצאות מנהרות השירות, הפתוחות רק למי שבסיור פרטי. במקור כיסתה רצפת עץ, שפוזר עליה חול - harena בלטינית - את המבוך שבו המתינו החיות והאסירים; קטע הרצפה ששוחזר מראה בדיוק היכן היה המפלס הזה. הצופים הקיפו את המתרחש ביציעים שעלו מן החול בשיפוע ונשענו על עמודי הלבנים העצומים שאתם רואים סביבכם. הטרוורטין סיפק את המסגרת, ואילו תומכי הישיבה היו מעטפות לבנים שמולאו בבטון, חופו בעמודי שיש ובקישוטים, כך שחלל הפנים הבריק בלבן - מלבד המושבים הזולים למעלה, שקיבלו גימור של טיח פשוט.
מי ישב היכן היה עניין של חוק ומנהג. קרוב לחול ישבו הקיסר, הסנאטורים, הווסטליות ונכבדים אחרים על ספסלי שיש שעליהם נחרטו שמותיהם - חלק מהם, ששוחזרו, שרדו בקצה המזרחי. המפלס שמעליהם היה שייך לאצולה. המפלס שבו תיירים עומדים כיום נועד להמון החופשי מן הלידה, הפלבאים. ובשורות העליונות ביותר, במרחק מאה יארד מלאים מהחול, ישבו הצופים העניים ביותר - זרים, עבדים ונשים - על מושבי עץ. אף אחד מהם לא שרד, אבל קל לדמיין אותם.
הקומה העליונה ביותר, שנעלמה ברובה כיום מלבד בצפון, הגיעה מאוחר יותר מתוכנית שלושת המפלסים המקורית ונוספה בסביבות AD 230 אחרי שריפה. מאות מלחים עבדו פעם על יריעת ההצללה, אך היא הצלה רק על בערך שליש מהאצטדיון - המושבים הזולים נשארו קרירים בעוד אצילים רבים נצלו למטה.
במבוך שמתחת לחול הופק המופע. הלוחמים עברו במסדרון המרכזי מחצר האימונים בקצה המזרחי אל הכניסה המערבית. צוותים מסוימים טיפלו בחיות; אחרים בנו תפאורות - יערות וחזיתות של מקדשים - כדי שהזירה תוכל להפוך מג'ונגל אפריקאי למקדש יווני בין אירוע לאירוע. הכול עלה לפני השטח דרך 80 פירי מעליות שהופעלו בחבלים ובגלגלות; חפשו את הפתחים המלבניים הקטנים ליד מרכז הרצפה. משמעות הדבר היא 80 פתחים שמהם לוחמים, חיות או תפאורות יכלו להופיע בפתאומיות.
בתוכנית הועמדו אדם מול אדם, אדם מול חיה וחיה מול חיה. הבקרים הוקדשו לחימום: כלבים שהוסתו נגד דורבנים, וציידים שעקבו אחרי טרף ביערות נטועים. עולם החיות לבדו היה פלא - אריות, טיגריסים, דובים, תנינים, פילים, קרנפים והיפופוטמים, שהובאו מכל פינה באימפריה. החיות, שהיו כלואות מתחת לחול, הונפו דרך דלתות מלכודת ברגעים בלתי צפויים, כך שהצייד מעולם לא ידע מאין תגיע ההתקפה - לשאגות ההנאה של המושבים הזולים. רשתות הגנו על הקהל.
שעת הצהריים נועדה להוצאות להורג, ולעיתים קרובות הן בוימו בכישרון תיאטרלי: פושעים ושבויי מלחמה הושלכו אל האריות בלי בגדים או נשק, או הולבשו כגיבורים אגדיים ונאלצו למות במחזה על מותם שלהם, כשהם נטרפים בידי חיות או בידי גלדיאטורים שהתחפשו לנבל של המיתוס. בין הקרבות הגיע קטע קומי - ליצנים, להטוטנים ואקרובטים, ואפילו גמד שהועמד מול אדם בעל רגל אחת.
הכוכבים הופיעו אחר הצהריים. חצוצרות ותופים הכריזו על הגלדיאטורים כשצעדו פנימה ממערב, הקיפו את הזירה לצלילי המוזיקה ועצרו לפני הבתולות הווסטליות, שצפו מהתא שלהן בקו ה-50 יארד - כרטיסים עונתיים שהרוויחו בזכות צניעותן. הלוחמים פנו אז אל התא הקיסרי, שבו, כפי שמספרות האגדה והקולנוע, הרימו את זרועותיהם והצדיעו לשליט כבני אדם שנגזר עליהם למות.
לכל לוחם היה סגנון משלו: איש החרב עם מגן וקסדה כבדה בלבד, מטיל הכידון ו'דייג' הרשת והקלשון. רובם הגיעו משורות העבדים, האסירים והעניים שהימרו על תהילה ועושר; הם למדו את מקצועם בבתי ספר לאימונים וטיפסו בסולם הזירה, והאלופים זכו להערצה כמו ספורטאים בני זמננו, עם מועדוני מעריצים, עושר וחוזי חסות. כשאדם נפל ולא יכול היה לקום, יריבו הביט אל התא הקיסרי: רחמים או מוות? לעיתים השליט - או מנהל הטקסים שלו - מסר את ההכרעה לקהל, ששקל את אומץ הלוחם שנפל וסימן באגודליו, אף שחוקרים עדיין מתווכחים איזה כיוון סימן מה. איש לא התנגד לכך שפחדן יקבל את המוות שמגיע לו, והגופה נגררה החוצה בידי משרת שהתחפש לחרון, המעביר של המתים.
האצטדיון נפתח בשנת AD 80 בפסטיבל בן 100 ימים, שבו נהרגו 2,000 גברים ו-9,000 בעלי חיים - מוות בערך בכל חמש דקות - בעוד העובדים התיזו בושם ביציעים כדי לכסות על ריח הדם.
שפיכות הדמים שמרה על ההמונים בשליטה. בלי קולנוע או טלוויזיה, רומאי רגיל לא יכול היה לדמיין את ניצחונות האימפריה הרחוקים; הקולוסיאום ייבא את העולם שנכבש - את התפאורות שלו, את חיות הבר שלו ואת אנשיו - והעלה אותו על הבמה. אדם שמעולם לא ראה אריה בחייו יכול היה לראות אחד רודף אחרי אסיר על החול. גלדיאטור שמפיל את מלך החיות הראה לקהל את שליטת האנושות בטבע, והענקת הכוח על חיים ומוות לצופים האלה נתנה אפילו לנמוך שבנמוכים טעימה מסמכות. הכניסה תמיד הייתה בחינם, והמדינה שילמה עליה כדי לקנות את רצון העם הטוב ולהרחיק את המובטלים הרבים של העיר מצרות. ומה עם הנוצרים? כן, הם הושלכו לאריות, הועמדו מול גלדיאטורים, נצלבו ונשרפו - אבל כנראה לא כאן. אולי, אבל כנראה שלא.
כשהנצרות התפשטה, המשחקים החלו להיראות ברבריים. קרבות הגלדיאטורים, שבתחילה נערכו לסירוגין, נאסרו לחלוטין בשנת AD 435; ציד החיות נמשך עוד כמה עשורים. בסביבות AD 523, אחרי כמעט 500 שנות מופעים, נהרגה החיה האחרונה והשערים נסגרו. במילניום שלאחר מכן נכנסו פולשים ומתיישבים - דירות ובתי מלאכה, כנסייה ובית קברות, מקלט בתקופות של פלישה ומהומות - בעוד מזג האוויר וכוח הכבידה גבו את מחירם. רעידת האדמה של 1349 הפילה את הצד הדרומי, וזו הסיבה שהקיר החיצוני עומד רק בצפון. יותר מכול, הרומאים אכלו את המונומנט של עצמם: אבן חצובה שימשה לבניית ארמונות וכנסיות, ובהן סנט פטרוס, חיפוי השיש נטחן לטיט, ו-300 טון של חבקי ברזל נשלפו והותכו, והשאירו את הקירות המחוררים שאנו רואים כיום.
בשנות ה-1500 סדרה של אפיפיורים התרככה כלפי ההריסות הפגאניות. כמצבת זיכרון לנוצרים שאולי הומתו כאן על קידוש אמונתם, הם חיזקו את האגפים הדרומי והמערבי בלבנים והקימו את הצלב הגדול בצפון. כיום הקולוסיאום קושר את עברה של רומא להווה שלה: צעדות מחאה מתחילות או מסתיימות כאן, כשהזירה משמשת כרקע למצלמות, ובכל יום שישי הטוב האפיפיור מוביל את דרך הצלב בין המאמינים. יש אמונה עתיקה שרומא תעמוד כל עוד הקולוסיאום עומד - ובמשך שני אלפי שנים הוא היה סמל עיר הנצח.
אחרי בערך שלושה רבעים מההקפה תגיעו לחנות הספרים בקצה המערבי; צאו אל המרפסת החיצונית והתחילו בקשת הלבנה הגדולה. קשת קונסטנטינוס מתעדת את אחד הרגעים המכריעים בהיסטוריה - ההפיכה שהכניסה את הנצרות לזרם המרכזי. בשנת AD 312, ערב הקרב בגשר מילביוס נגד יריבו מקסנטיוס, קונסטנטינוס ראה צלב בשמיים ופירש אותו כהבטחה לניצחון. הוא ניצח, שלט לבדו והפך את האמונה לחוקית: כת יהודית לא מוכרת הפכה לדת של המערב כולו. בשנת AD 300 אפשר היה למות בגלל היותך נוצרי; מאה שנה לאחר מכן, בגלל שלא היית נוצרי. הכנסיות התמלאו בן לילה.
הקשת ששוחזרה נקראת כמו גלריה של אמנות ממוחזרת, ולוחותיה נלקחו ממבנים ישנים יותר; באמצעות שכבות של תבליטים מעולים שחגגו קיסרים קודמים, קונסטנטינוס תבע את תהילתם לעצמו: אדריאנוס ממלא את המדליונים העגולים, מרקוס אורליוס את האפריזים המרובעים שמעליהם, והקיסרים נהגו פעם לנהוג במרכבה כמו זו שמכתירה את אנדרטת ויטוריו אמנואלה המודרנית. רומא של המאה ה-4 דעכה, אך קונסטנטינוס הושיט יד אל עברה המבריק.
מדרום-מערב, מעבר לקשת, הפאלאטינו מתרומם ובו פזורים עצי אורן בעלי צמרת דמוית מטרייה. מימין לקשת Via Sacra עולה לעבר הפסגה הלבנה של Arco di Tito, המסמנת את ראש הפורום. האמפיתיאטרון עצמו נמצא בין שלוש מתוך שבע הגבעות האגדיות - פאלאטינו, אסקווילינו וקאיליוס - על הקרקע שבה נירון בנה את Domus Aurea המפוארת שלו, שנמשכה מקשת טיטוס על פני קרקעית העמק ועד אסקווילינו. כשהבית פינה את מקומו לזירה, הפסל העצום של נירון עצמו נשאר כשומר בגובה 100 רגל.
על הגבעה הארוכה והשטוחה ממערב - אפשר לזהות אותה לפי הפתחים דמויי הדלתות שנחתכו בקיר התמך שלה - גומחת לבנים שמאחוריה מגדל פעמונים של כנסייה היא כל מה ששרד מהמקדש הגדול של ונוס ורומא. המקדש, שעמד בגובה 100 רגל על הפודיום שלו, היה הגדול ביותר ברומא ואחד הבולטים בה: הוא כיסה את כל פסגת הגבעה, בערך בשטח של מגרש פוטבול. האדריכלות הייתה יוונית - עמודים לבנים סביב הצדדים וגמלון משולש מעל הדלת - ועמודים לבנים עצומים ברוחב שישה רגל עדיין מסמנים את קווי המתאר. בלבו, קשת לבנים מתנשאת, שקמרונה מרושתת, מסמנת את ה-cella, החדר הקדוש, ובו שני פסלים שהוצבו גב אל גב: ונוס הפונה לקולוסיאום ו-Roma Aeterna הפונה לפורום, וביחד מסמלים את הולדת העם הרומי ואת ייעודו הנצחי.
שמות האלה נחרטו בשני החדרים - 'Roma' בצד אחד ו-'Amor' בצד האחר - פלינדרום שמחבר היטב בין רומא לאהבה. זוגות שזה עתה נישאו טיפסו פעם במדרגות מהקולוסיאום, שחלקים מהן עדיין נותרו, כדי לבקש מהאלות מזל בנישואים; זוגות כיום מתחתנים במקום זאת בכנסייה הסמוכה, בעלת מגדל הפעמונים. אדריאנוס, הקיסר-האדריכל שתכנן את הפנתיאון, שרטט את התוכניות. האדריכל המפורסם ביותר של רומא באותה תקופה העיר שהפסלים כה גדולים עד שיתנגשו בראשיהם, ואדריאנוס הקשיב לו... ואז הוציא אותו להורג. כדי לראות את ההריסות מקרוב, היכנסו דרך הפורום הרומי.
לאור ההמונים והצורך להזמין זמן רב מראש, מבקרים רבים בוחרים ליהנות מהקולוסיאום מהמדרכה - בחינם, במהירות ואולי רק חצי מהחוויה - ולשמור את האנרגיה לפורום, לפאלאטינו ולמרחצאות קרקלה, שמציגים הנדסה רומית בלי גינונים. הקיפו את המבנה בכיוון השעון מהכניסה, כך שתראו קודם את הקירות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר; כל מה שתואר למעלה עובד גם מבחוץ, ובקטע האחרון פשוט עמדו ליד קשת קונסטנטינוס.
אפשרויות העצירה לנוחות כאן מעטות: הקולוסיאום אינו מוכר אוכל - לכו 10 דקות מאחוריו אל מונטי בשביל זה - אבל יש ברזיות בתוך הקולוסיאום, בפורום ובפאלאטינו, ליד היציאה של מטרו Colosseo וב'בית מים' קטן ממש מול יציאת הקולוסיאום. מול כניסת הפורום ב-Via dei Fori Imperiali, מרכז מידע מציע בית קפה, חטיפים ו-WC (מדי יום 9:30-19:00). תחנת המטרו Colosseo נמצאת ממש ממול, אוטובוסים 85 ו-87 נוסעים ב-Via dei Fori Imperiali, והפנתיאון נמצא במרחק הליכה רגוע של 20 דקות ב-מרכז ההיסטורי.
הפורום היה הלב הפועם של העיר - הדת, הפוליטיקה והמסחר חיו כולם כאן. המקדשים ובתי המשפט שלו היו החשובים ביותר ברומא, והמרחבים הפתוחים שלו אירחו תהלוכות, בחירות, נאומים ומצעדי ניצחון של מצביאים כובשים. ככל שהאימפריה גדלה, האקרים הספורים האלה הפכו לציר של הציוויליזציה המערבית. ההליכה הקלאסית למטה עוקבת אחרי 17 התחנות המקובלות, מתחילה ב-Arco di Tito ופונה מערבה; הקדישו בערך 1.5 שעות, או קצצו את הסיור בקשת שהוקמה לכבוד ספטימיוס סוורוס אם הזמן קצר.
מילה על הלוגיסטיקה: אותו כרטיס מכסה את הפורום, הפאלאטינו והפורומים הקיסריים, ואת כולם חייבים לראות ברצף אחד - אם תצאו מאחד מהם לא תוכלו להיכנס מחדש. השער העמוס ביותר הוא זה שמגיע מהקולוסיאום, ממש ליד Arco di Tito; האפשרויות הרגועות יותר הן השער ב-Via dei Fori Imperiali, השער העונתי ליד הקשת של סוורוס שאליו מגיעים מהקפיטול, הכניסה של הפאלאטינו ב-Via di San Gregorio והשער הלא מוכר של הפורומים הקיסריים ליד עמוד טראיאנוס, שמנפיק גם Super Forum Pass. כדי לבקר גם בפורום וגם בפאלאטינו, התחילו בפאלאטינו - התורים קצרים יותר והמסלול יורד אל הפורום; השניים מחוברים במעבר ליד קשת טיטוס.
הקשת הלבנה המתנשאת מעל ההריסות בקצה המזרחי של הפורום חוגגת את ריסוקה של יהודה בשנת AD 70. רומא בדרך כלל שלטה ביד קלה, ואפשרה לעמים שנכבשו לשמור על מנהגיהם ועל שליטיהם כל עוד הכירו בקיסר כאלוהי - דבר שלרוב לא היה להם קשה, משום שכבר הייתה להם מחצית מפנתיאון שלם. היהודים, לעומת זאת, עבדו אל אחד בלבד, והוא לא היה הקיסר, ולכן מרדו. המלחמה הייתה קצרה ואכזרית: ירושלים נפלה, המקדש נהרס - קטע אחד מקיר היסודות שלו שרד, הכותל הנערץ - ו-50,000 שבויים יהודים הובלו הביתה, שם הועסקו בבניית הקשת הזאת והזירה.
הלוחות הפנימיים של הקשת הם תעמולה טהורה: בצד אחד טיטוס רוכב במרכבתו בעוד האלה ויקטוריה מכתירה אותו (גשם חומצי השאיר את שניהם חבוטים); בצד האחר חיילים גוררים את אוצרות המקדש, ובהם המנורה. זוג הלוחות הלא גמורים שעל עמודיהם היו אמורים לציין את שמות הערים שכבש, והתקרה, שנחרטה אחרי מות טיטוס, מציגה אותו נישא לשמיים על גבי נשר כדי לתפוס את מקומו בין האלים. מרד שנת AD 70, ומרד נוסף שישה עשורים לאחר מכן, שברו את האומה היהודית: לאחר שהמקדש נעלם, העם התפזר ברחבי העולם בגלות, ומדינה יהודית לא התקיימה שוב במשך כמעט 2,000 שנה.
עמדו ליד המעקה לצד הקשת וספגו את העמק: מלבן הנמשך ממזרח למערב, מקצה הקולוסיאום ועד הקפיטול ומגדל הפעמונים שלו. מתחת לרגליכם, האבנים השחוקות של Via Sacra יוצאות בין העצים, עוברות ליד בניין הסנאט הגדול מלבנים, מתחת לקשת הניצחון הרחוקה ועולות במדרון הקפיטול. הגבעה המיוערת משמאלכם היא הפאלאטינו.
כעת דמיינו מצביא החוזר הביתה עם עגלות שלל. העמק נצנץ מבנייני שיש לבן שמעליהם גגות ברונזה. אזרחים עמדו לאורך Via Sacra, נופפו בענפים ונשאו לפידים. החצוצרות נשפו והטור נע: תחילה נושאי תיבות זהב ואבני חן, אחר כך החיות המוזרות מארצות שנכבשו - פילים, ג׳ירפות והיפופוטמים - כדי שהקהל יתבונן בתדהמה, אחר כך השבויים הכבולים עם המלך שנשבה על גבי במה על גלגלים, שעליו לעגו וירקו, ולבסוף הגיבור עצמו, נוהג במרכבתו ובארבעת סוסיו על שטיח עלי כותרת של ורדים. כל המצעד חלף בפורום ועלה במדרון הקפיטול, נעצר במקדש סאטורן, ששמונת העמודים הגדולים שלו עומדים באמצע המדרון, ושם ננעל האוצר באוצר המדינה; אחר כך הטור המשיך למקדש יופיטר בפסגה, שם קיבלו האלים את חלקם בתהילה. וכך, כיבוש אחר כיבוש, הפכו שבטי העמק הזה לאדוני אימפריה שהשתרעה ברחבי אירופה ומעבר לה, ועושרה זרם הביתה לרומא.
שלוש הקשתות הענקיות שעליהן אפשר לטפס הן רק שליש מהנפח המקורי של Basilica di Costantino, אולם משפט עצום. שורת קשתות תואמת פנתה אל Via Sacra - רק גדמי לבנים נמוכים שלה נותרו - ובין שתי השורות עבר הספינה המרכזית, שקורתה הייתה בגובה 130 רגל, בערך 55 רגל מעל הקשתות שלפניכם. הספינה נמתחה לאורך מגרש פוטבול, חופתה בשיש בצבעים רבים, ברונזה מוזהבת מעל ופסלים, והייתה מלאה ברומאים שבאו לטייל; בקצה המערבי הרחוק ישב קונסטנטינוס ענק משיש על כס מלכות; חלקים ממנו, כולל יד בגודל אדם, נמצאים כיום במוזיאוני הקפיטול. זו מעולם לא הייתה כנסייה אלא אולם משפט, שנבנה עבור עם שהיה ליטיגטיבי כמו האמריקאים המודרניים: כאן אזרחים הסדירו ירושות, קיבלו היתרי בנייה או תבעו את שכניהם. מקסנטיוס התחיל את הפרויקט; קונסטנטינוס השלים אותו אחרי שהביס אותו בקרב. הרומאים, בפשטות, בנו בקנה מידה גדול יותר מכל האירופים לפניהם והדהימו את שכניהם ה'ברברים'.
עקבו אחרי הרחוב הראשי של העיר העתיקה דרך העצים. דמיינו מבקר מן הפרובינציה בגאליה או מלונדון הרומית, עם מעט לטינית: שום דבר לא היה יכול להכין אותו לכך - מטרופולין של מיליון נפשות - בקלות העיר הגדולה ביותר באירופה. הרחוב היה מלא טריבונים, עבדים וקורטיזנות, בעוד מרכבות חלפו ברעש; דוכני עץ עמדו לאורך הדרך וסוחרים קראו את מרכולתם. גושי הבזלת שמתחת לנעליכם נדרכו בידי אוגוסטוס עצמו לפני 2,000 שנה; הם חלק מרשת כבישים באורך כ-50,000 מייל. סוחרים נעו ברגל או בעגלות, הדואר נסע במערכת שליחים הדומה ל-Pony Express, ופקידים במרכבות שמרו על הסדר בפרובינציות הרחוקות.
מימינכם תעברו ליד דלת ירוקה שעדיין מסתובבת על הצירים המקוריים שלה מהמאה ה-4 - דלת ברונזה של מקדש ששרדה משום שהבניין הפך לכנסייה זמן קצר לאחר נפילת האימפריה. הבניין העתיק עדיין משמש ולעיתים מארח תערוכות מודרניות. עיר הנצח, ללא ספק.
הסנאט הקים את המקדש הזה לכבוד אנטונינוס פיוס (AD 138-161) ופאוסטינה, אשתו שהוכרזה לאלה; על המשקוף הם מכונים 'divo' ו-'divae'. לפרובינציאלים שגדלו בבקתות קש, העמודים הקורינתיים בגובה 50 רגל היו בוודאי מסחררים. כיום כנסייה תופסת את הבניין, אבל קל לקרוא את התוכנית: גרם מדרגות העולה לאכסדרה מוצלת, ודרכה אל האולם המרכזי שבו עמד פסל הפולחן. הוסיפו כותרות מוזהבות, פסלים צבועים בגמלון וגג ברונזה, וההריסות האפורות שלפניכם הופכות למקור בצבעי טכניקולור. ההריסות המכובדות של היום הן רק צילום דהוי של התהילה ההיא.
המקדש מספר גם את סיפור קריסת רומא. שודדים מימי הביניים פשטו אותו; החיתוכים האלכסוניים הגבוהים בעמודים מראים היכן ניסו לחתוך את הגזעים בחומץ ובחבל - אבל חומץ ממיס גם חבל, ולכן הם ויתרו. בשנת 1550 נכנסה כנסייה. הדלת הירוקה מסמנת את גובה הקרקע בימיו של מיכלאנג׳לו, כשהפורום היה קבור מתחת לשדה הפרות, וגרם המדרגות הארוך שלו נשאר מתחת לאדמה עד שנות ה-1800.
ייתכן שזו האדמה הקדושה ביותר ברומא. השרידים המעוגלים מראים שהמקדש היה עגול, בצורת בקתת חווה מהודרת - מסוג הבתים שהכירו המשפחות הראשונות של רומא. רומא ראתה את עצמה כמשפחה אחת גדולה, וכאן בערה אש כפי שבערה בכל בית רומי. הרומאים, למרות המוניטין שלהם, התגאו בערכי המשפחה: הם כיבדו הורים וסבים ושמרו פסלים קטנים של אבות במקדשי הבית. המקדש הזה הגדיל את הערכים האלה לקנה מידה עירוני, והלהבה שלו סימלה את האח של המשפחה הרומית הגדולה. כל עוד האש נשארה דולקת, כך גם רומא - ושש כוהנות, הבתולות הווסטליות, שמרו עליה.
מעט מאחורי המקדש, מדרגות עולות לחצר מוקפת חומה ובה שתי בריכות לבנים מלבניות, חבויות מתחת לפאלאטינו: חצר מעונן של בית המגורים בן שתי הקומות של הווסטליות, שלאורכו פסלים של כוהנות לשעבר מכובדות. המתחם הזה קבע את הדגם למנזרים ולמנזרים של ימי הביניים, באדריכלות ובמוסר כאחד. שש הווסטליות נבחרו ממשפחות אצולה לפני יום הולדתן העשירי ושירתו 30 שנה, זכו לכבוד ולהערצה, והיו להן מושבי כבוד משלהן בקולוסיאום מול הקיסר. תפקידן היה ניהול הבית הקדוש של האלה: שאיבת מים ממעיין קדוש, הכנת ארוחות פולחן, ליטוש כלי טקס ומעל הכול, אי-הנחת לאש האח לכבות.
נדר הצניעות היה המחיר למשרה. אם השלימו את 30 השנים בנאמנות, קיבלו נדוניה גדולה והיו חופשיות להינשא. אבל וסטלית שנתפסה כשהיא מפרה את נדרה נקשרה לעגלת קבורה, הוצעדה דרך הפורום, ננעלה בקריפטה עם לחם ומנורה ונקברה בחיים. רבות סבלו את הגורל הזה.
גבעת הפאלאטינו מתנשאת מעליכם, וחלק גדול מהמצוק הפונה לפורום היה שייך לארמון טיבריוס (שלט AD 14-37), שהשתרע מטה אל העמק ומכיל את חללי הפנים המשובחים ביותר בפורום. השביל שנקרא על שמו עובר ליד נקודת תצפית טובה, אחר כך בין קירות גבוהים מתחת לקמרונות מרקיעי שחקים וליד חדרים מהמאה ה-1, עם תוספת מהמאה ה-2 בידי אדריאנוס. התצוגות מציגות מנורות, מטבעות וצנצנות אחסון שנמצאו במקום ומסומנות היטב; הן דורשות את הכרטיסים היקרים יותר - Full Experience או Super Forum Pass. ההליכה היא שיעור מופת בבנייה רומית: לבנים ובטון, קשתות מעוגלות, חיפוי השיש שנעלם מזמן אך נתזים של סטוקו צבוע עדיין נצמדים לקירות.
המסלול מסתיים ברמפה מתפתלת היורדת לפורום, חולפת על פני נקודת תצפית יפה נוספת ועל פני אוצר של הפורום: Santa Maria Antiqua, כנסייה מהמאה ה-6 שנחצבה מתוך ארמון קיסרי (נדרשים כרטיסים יקרים יותר - Full Experience או Super Forum Pass). מפולת כיסתה אותה במאה ה-9 והיא התגלתה מחדש בשנת 1900; זהו המבנה הנוצרי העתיק ביותר בפורום. עבור היסטוריונים של האמנות, המפולת הייתה מתנה: הפרסקאות הנהדרים מן המאות ה-6 עד ה-8 נאטמו מפני בנייה מחודשת מאוחרת ונשמרו כמו קפסולת זמן של הכנסייה הקדומה.
כשנכנסים מחדש לפורום ניצבים מול Tempio di Castore e Polluce, שכינויו 'שלוש האצבעות' אינו זקוק להסבר - שלושה עמודים הם כל מה שנותר ממקדש שהיה פעם חשוב, והם ההריסות המצולמות ביותר בפורום. בין המקדשים העתיקים בעיר, שנבנה בשנות ה-400 לפנה״ס, הוא חגג את תבוסתו של הטרקוויני, המלך האטרוסקי שדיכא את רומא; אחרי הקרב, כך מספרת האגדה, התאומים האלוהיים השקו את סוסיהם במעיין הקדוש של יוטורנה, שנחפר בקרבת מקום. כסמל של הרפובליקה, סנאטורים התכנסו לעיתים קרובות במקדש, ומדרגותיו הקדמיות שימשו במה לחופש הביטוי. העמודים שנותרו, קורינתיים ובעלי כותרות עלים וחריצים, שייכים לבנייה המחודשת של המאה ה-1.
השביל נפתח אל שטח מישורי בערך בגודלו של מגרש פוטבול, המשתרע עד למרגלות הקפיטול: הפורום המקורי, שבשיאו היה מוקף מקדשים, בתי משפט, משרדי ממשלה וקשתות ניצחון. אז מדוע הוא ריק כל כך? מפני שהעיר מיחזרה את המונומנטים שלה - גררה אותם משם או ממש התיכה אותם. נסו לראות את המקום כפי שהיה: מנהטן עתיקה, גדושה בבניינים אדירים, באלפי פסלים, בצבע ובחיפויי שיש בכל מקום. אחרי הנפילה, שודדים לקחו כל מה שיכלו להזיז. האבנים הגדולות חוברו בפיני ברזל, וכל מי שידע היכן לחפור יכול היה להחזיר את המתכת - ומכאן החורים שנקדחו בעמודים ובקירות. ובכל ימי הביניים שרפו כבשנים שיש לסיד לטיט: ציוויליזציה שלא התעניינה בעיר הקבורה נהנתה ממחצבה חינמית של חומרי גלם.
רומא התחילה ממש כאן. האגדה מספרת שהתאומים היתומים רומולוס ורמוס, שזאבה הניקה אותם בראש הפאלאטינו, התקשו למצוא נשים, ולכן הם וחבורתם פשטו על הסבינים השכנים וחטפו את נשותיהם. לאחר שנעשה שלום, העמק הביצתי הפך למקום המפגש של השבטים ואחר כך לשוק שלהם. ברוב התקופות הייתה הכיכר הרובע התוסס והמחוספס ביותר בעיר: סנאטורים, פוליטיקאים וחלפני כספים חלקו אותה עם כייסים, מגידי עתידות, מהמרים וסוחרי עבדים, שיכורים, זונות, עורכי דין ומדריכי תיירים. תושבי רומא, שמנו יותר ממיליון - מספר שעלה על כל עיר אחרת עד לונדון ולפריז של המאה ה-19 - ישנו בדירות צפופות כמו חניכים באוהלים; הם חיו את חייהם האמיתיים בציבור, בפורום שלהם, בכיכר שלהם. זו הסיבה שהכיכר נותרה לבו של כל עיירה איטלקית עד היום.
הפורום הוא עכשיו הריסות, אבל בנו אותו מחדש בדמיונכם: אולמות שיש מסנוורים עם עמודים בגובה 40 רגל, גגות מתכת מבריקים, פסלים צבועים בשורות ומרכבות המקרקשות במורד Via Sacra. החליפו את חולצות הטריקו בטוגות, ואם הוא עדיין נראה כמו ערימת סלעים, זכרו שיוליוס קיסר הניח פעם יד על האבנים האלה ממש.
בקצה הכיכר הקרוב לקולוסיאום עומדות הריסות צנועות מתחת לגג קטן ומשופע של עץ ומתכת. כאן, ב-15 במרץ 44 לפנה״ס, נפל יוליוס קיסר לאחר 23 דקירות פגיון; גופתו נשרפה ממש כאן, מתחת למחסה הזה, והמקדש הוקם כדי להנציח אותו. מאחורי הקיר, באפסיס הקטן, עדיין אפשר לראות תלולית אדמה, שבדרך כלל מכוסה בפרחים טריים, שהושארה עבור האדם שביותר מכול גילם את גדולתה של רומא.
קיסר (100-44 לפנה״ס) עיצב מחדש את הפורום, פינה את דוכני העץ והקיף את הכיכר בבניינים מפוארים יותר. ביתו עמד מאחורי המקדש, ליד קבוצת העצים, והוא עבר כאן ביום מותו למרות אזהרתו של מגיד עתידות בפינת הרחוב. הוא נטל סמכויות דיקטטוריות; קשר של סנאטורים, ובהם חברו ברוטוס, הפיל אותו - 'Et tu, Brute?' - ואחר כך נערכה הלוויה לפני הכיכר, שם שמע הקהל את מרק אנטוני נושא את ההספד ששייקספיר ילווה לו מאוחר יותר את מילותיו, שנפתחו ב-'Friends, Romans, countrymen.' כשהמדורה בערה, ההמון האבל השליך אל הלהבות כל דבר שיכל לתפוס, והיה צורך להזעיק את מכבי האש. אוגוסטוס הקדיש לו את המקדש, וקיסר הפך לרומאי הראשון שהועלה לדרגת אל.
מעבר למקדש אפשר לראות את Basilica Aemilia מהרמפה שליד מקדש אנטונינוס פיוס - או לעבור בתוכה כשהשביל פתוח. שימו לב לתוכנית: מלבן ארוך, אולם גדול יחיד ובכל צד שלו מעבר, המסומן בשורות העמודים הנמוכים. כשנוצרים בימי הביניים נזקקו לחללי מפגש גדולים יותר מאלה שהציעו המקדשים הפגאניים, הם העתיקו את הבזיליקה הרומית בשלמותה: כנסיות מבריטניה ועד ספרד וצרפת, רומנסקיות, גותיות ורנסנסיות כאחת, כולן צאצאיות של התוכנית הזאת.
אולם הלבנים בעל הגג המשולש, ממש מימין לקשת הגדולה למרגלות גבעת הקפיטול, הוא ה-Curia - המבנה הפוליטי החשוב ביותר בפורום ומקום מושבה של הממשלה מאז תחילת הרפובליקה. 300 סנאטורים, שנבחרו בידי העם, עטפו את עצמם בטוגות, תחבו מגילות מתחת למרפקיהם ועלו במדרגות כדי להתווכח, לחוקק וליצור את חוקי רומא. הם עמדו לאורך הקירות בשלוש שורות, גבם אל הבנייה, והקיפו את האולם משלושה צדדים, בעוד נשיא הסנאט - ומאוחר יותר הקיסר - ניהל את הישיבה מראש האולם. החדר עדיין נדמה כמהדהד בנאומים ובוויכוחים. רומא התגאתה ברפובליקה שלה: העם גירש את המלך ובחר בשלטון של נציגים נבחרים, ואפילו תחת הקיסרים נשאר הסנאט כוח מרשים. (רצח קיסר, לשם הפרוטוקול, לא התרחש כאן - באותו יום הסנאט התכנס במקום אחר.)
הבניין הנוכחי, משנת AD 283, החליף בית סנאט מוקדם יותר; הוא השתמר במצב טוב כל כך משום ששימש ככנסייה מאז ימי הנצרות הראשונים, ובשנות ה-1930 זכה לשחזור כאתר היסטורי. עם הכרטיס שלכם היכנסו מאחור: פסל ושני תבליטים מחזירים את הפורום הישן לחיים. הפסל, שנחצב מפורפיר בסביבות AD 100, איבד כיום את ראשו, את זרועותיו ואת כפות רגליו, והוא כיבד אחד הקיסרים - כנראה אדריאנוס או טראיאנוס. הלוח השמאלי מציג אזרחים עם לוחות אבן העומדים בתור לשרוף את רישומי החוב שלהם אחרי חנינה; האחר מתאר את חלוקת התבואה, מערכת הרווחה של רומא, עם אדריכלות ברקע ואופנת טוגות עדכנית. רצפת השיש היא המקורית. כדי להיכנס צריך אחד הכרטיסים היקרים יותר - Full Experience או Super Forum Pass.
שלושים צעדים לפני ה-Curia, לצד הקשת הגדולה, עומד קיר לבנים חום בגובה 10 רגל: ה-Rostrum, פינת הנואמים של רומא. הבמה התנשאה לגובה 10 רגל ונמשכה לאורך 80, ועוטרה בפסלים, בעמודים ובחרטומי ברונזה של ספינות. מכאן נואמי העיר, גדולים וקטנים, הפעילו את הקהל ועיצבו את דעתו, כשמצוק השיש של הקפיטול מתרומם מאחוריהם. מרק אנטוני עמד כאן כדי להגיש לקיסר את כתר עלי הדפנה של המלכות - וקיסר סירב לו בתיאטרליות בעודו הופך בשקט לדיקטטור. קיקרו, בן זמנו של קיסר, רעם נגד השחיתות והמותרות של העושר החדש; הוא שילם בחייו, וראשו וידיו מצאו את עצמם ממוסמרים לבמה. תחת הקיסרים נעשה מסוכן יותר לומר אמת לשלטון, רוח הרפובליקה נמחצה, ובסופו של דבר הצבא והקיסר - ולא הסנאטורים והעם - החזיקו בכוח העליון באימפריה שנרקבה מבפנים.
העצים שלפני ה-Rostrum עדיין נושאים את הפירות שהרומאים ראו בהם קדושים: זיתים, למזון, לשמן מנורות ולשימור; תאנים, לאכילה; וענבי יין, מוצר יצוא יקר.
הקשת הגדולה שליד ה-Rostrum, שגובהה שש קומות, מתוארכת לשנת AD 203. התבליטים שלה מספרים על הקיסר שנולד באפריקה ועל מסעותיו במסופוטמיה; סמוך לקרקע חיילים מוליכים ברברים שבויים הביתה למצעד הניצחון. כלכלת רומא נשענה אז יותר ויותר על עבודת עבדים ועל שלל זר ולא על הייצור שלה, ולמרות שליטים מוכשרים כמו סוורוס, האימפריה קרסה תחת שחיתות, מחלות ותשתיות מתפוררות.
שמונת העמודים הגדולים באמצע מדרון הקפיטול פונים אל המקדש העתיק ביותר של הפורום, שנבנה בשנת 497 לפנה״ס. בתוכו עמד פסל עץ צנוע ועתיק של סאטורן, ומתחתיו, על הדום, היו מונחים הזהב, הכסף ואבני החן של אוצר המדינה - השלל שהביאו מצביאים כובשים הביתה. עתיק עוד יותר הוא Umbilicus Urbis ליד קשת ספטימיוס סוורוס: גדם לבנים פשוט, 'טבור העיר', שנחשב זמן רב לטבור היקום, וממנו נמדד כל כביש באימפריה.
הפנו את מבטכם מהבניין העתיק ביותר של הפורום אל החדש ביותר שלו: עמוד מחורץ יחיד שעליו כותרת קורינתית עטורת עלים, העומד לבדו לפני ה-Rostrum. עמוד פוקאס הוא המונומנט האחרון של הפורום, מתנה של האימפריה הביזנטית לרומא שכבר נפלה, שהוצב בשנת AD 608 לציון הפיכת הפנתיאון לכנסייה - המסמר האחרון בארון העולם העתיק. אחרי אלף שנות שלטון, העיר נבזזה בידי הוונדלים, אוכלוסייתה שמנתה יותר ממיליון הצטמקה אולי ל-10,000, והפורום הגדול נותר להיקבר בסחף ובהריסות. בשנות ה-1700 עמד ההיסטוריון אדוארד גיבון על הקפיטול, הביט בנוף הזה, שמע נזירים מזמרים בין ההריסות הפגאניות, הרהר בקריסת רומא וחשב: זה יכול להיות שם טוב לספר.
כשההליכה מסתיימת והפאלאטינו עדיין לא נראה, אל תעזבו את המתחם - הכרטיס שלכם לא יכניס אתכם בחזרה. חזרו לקשת טיטוס ועלו בגבעה. אם סיימתם את הפאלאטינו ואתם רוצים עוד, הכרטיס מכסה את הפורומים הקיסריים: קחו את השביל שעובר מאחורי ה-Curia ונכנס לפורום קיסר, ואז עברו מתחת לשדרה העמוסה של Via dei Fori Imperiali אל הפורומים של טראיאנוס, אוגוסטוס ונרווה. כדי להגיע לקפיטול, צאו בצד המערבי, מאחורי עמוד פוקאס.
רוב המבקרים מתייחסים לפאלאטינו כמחשבה שלאחר הפורום, אבל הגבעה הזאת חושפת את גדולתה של רומא טוב יותר כמעט מכל מקום אחר - ומכיוון שהיא חולקת כרטיס עם הקולוסיאום והפורום, כבר שילמתם עליה בכל מקרה. כמעט אין בה מבקרים, אך היא עמוסה בהיסטוריה: הבקתות של רומולוס, הארמון הקיסרי העצום ותצפית מרהיבה על Circo Massimo - אף שנשארו רק השלדים החשופים ביותר של הבניינים. ההליכה הזאת, שהיא למעשה סיור בקליפה של ארמון עצום אחד, מאפשרת למבקר מהורהר להחזיר את ההריסות לחיים. זהו המקום להימלט מההמונים ולהרגיש את המלנכוליה של האבנים העתיקות: שחקו במשך שעה את משורר או צייר ה-Grand Tour והרהרו בתרבויות שנפלו בין ארמונות שהטבע השתלט עליהם מחדש.
הכניסה הראשית נמצאת ב-Via di San Gregorio, במרחק 150 יארד מהקולוסיאום; רבים מעדיפים לעלות מהפורום, בשביל העולה מקשת טיטוס. כך או כך, הסיור מתחיל בפסגה, בבניין היחיד שעומד עדיין בשלמותו: Museo Palatino, המבנה הלבן והגבוה בלב מתחם הארמון - הבניין המודרני היחיד בין ההריסות. מ-Via di San Gregorio עקבו אחרי השביל הארוך המתפתל כלפי מעלה; מהפורום המשיכו דרך ההריסות לכיוון המוזיאון. התיישבו על אבן, עם הגב לקירות המוזיאון והפנים בערך צפונה אל הפורום, והתמצאו. הקדישו 1-1.5 שעות, ואל תדלגו על האצטדיון או על התצפית ל-Circo Massimo. חלקים מהגבעה נסגרים לעיתים קרובות בגלל חפירות.
אתם מביטים במה שנראה כמו מגרש ריק, אבל זהו לבו של ארמון עצום. דומיטיאנוס בנה אותו בסביבות AD 81, והוא שימש את הקיסרים במשך 300 שנה: סעודות, חתונות, רציחות, קונצרטים, מזימות, לידות והלוויות התרחשו בין הקירות האלה - ולצדם, אפשר להניח, גם מסיבת טאפרוור מדי פעם. אילו קירות, אתם שואלים? שורת עצי האורן דמויי המטרייה, כ-200 יארד מכל צד, מסמנת גבול אחד של המתחם; מגדל הלבנים ששוחזר ונמצא בערך בשעה 11 הוא הפינה הצפון-מערבית שלו; והארמון נמשך מאחורי המוזיאון והסתיים במצוק שמעל Circo Massimo. האגף שלפניכם היה הצד הרשמי; הדירות הפרטיות היו מאחור. המתחם נקרא Domus Augustana - לא על שם אוגוסטוס עצמו, אלא על שם קיסרים 'נעלים' בכלל. משורר בן התקופה אמר שהוא כה מפואר עד שגרם ליופיטר לקנא.
מהמוזיאון לכו שמאלה אל חצר מלבנית גדולה, שבמרכזה דוגמת לבנים מתומנת: החצר המרכזית של הארמון. המתומן יצר מזרקה שקועה בלב חצר פתוחה. כמו בתים רומיים מפוארים רבים, הארמון פנה פנימה אל נווה מדבר של שלווה, קלט את השמש ואת מי הגשם היקרים ואת קול ההתזה. עמודים - שברים שלהם עדיין מונחים סביב - הקיפו פעם את החצר מתחת לאכסדרה מוצלת, והרצפות והקירות חופו בשיש צבעוני.
מאה יארד מאחוריכם, מעבר למוזיאון ממזרח ולשורת האורנים הארוכה, נמצא האצטדיון. הישענו על המעקה ובחנו את החלל השקוע בצורת סיגר, שאורכו 500 רגל - חדר המשחקים של הארמון. החוקרים אינם מסכימים אם היה היפודרום, אצטדיון או גן; הוא דומה למסלול מרוצים, אך ייתכן שרק שימש להליכות ולשתילות לצורך התבוננות שקטה. המסלול האליפטי בקצה הדרומי הגיע מאוחר יותר. ייתכן שהקיסר צפה מתא מוגבה באפסיס הגבוה והמעוגל שמולכם; הקצה הצפוני אולי הכיל חדרי החלפה; שברי השיש שעל הקרקע תמכו פעם באכסדרה.
בין גן הזירה למוזיאון משתרע מתחם לבנים עצום: האגף הפרטי, ביתו של הקיסר ושל בני ביתו. כל מה שנותר הוא חורבת לבנים ותל, שעליו שלושה עצי זית, שהיה פעם חצר. פילסו את דרככם במבוך החדרים, שרבים מהם נבנו מחדש. המתכון הרומי הסטנדרטי היה מעטפת לבנים שמולאה בבטון וגימורה בטיח - חפשו פרסקו דהוי פה ושם - או חיפוי שיש; הבורות העגולים הקטנים בקירות מגלים היכן חוברו לוחות השיש. החורים המרובעים החזיקו קורות של פיגומים, מדפים וקומות עליונות. מעל הפתחים, קשתות הלבנים - 'קשתות עיוורות' - חיזקו את הקירות ואפשרו להם לעלות גבוה יותר; חבקי הברזל מודרניים ומחזיקים את הבנייה המתפוררת יחד. הגומחות והאפסיסים חיבקו פעם פסלים: לכל משפחה היו אלי בית ותמונות של אבות מכובדים. שברי העמודים שנפלו, התבליטים והפסלים מרמזים על עושר הארמון, וכמה רצפות שיש משובצות שרדו. תוכנית הקרקע הייתה פנטזיה של חדרים קטנים, אינטימיים ואפילו מעוגלים.
מאחורי המוזיאון, בחלקו הדרומי של הארמון, תוכלו להביט מטה אל הריסות של קומה נמוכה יותר: חצר פתוחה עם שרידים מעוגלים של מזרקה מפוארת. בנו את הארמון בראשכם מחדש. מהמפלס העליון שבו אתם עומדים יכלו הקיסרים להביט מטה אליה, או לצפות מהחדרים המקיפים אותה בגובה הקרקע, שם אכלה המשפחה הקיסרית בפרטיות. הקומה התחתונה נחצבה בגבעה; החצי הדרומי של הארמון המשיך את המדרון ונישא על הקשתות הגדולות שמתחת לרגליכם.
לכו אל קצה הגבעה הרחוק, ממש מאחורי המוזיאון, והשקיפו על אגן ירוק וארוך: Circo Massimo. כשמופע הקולוסיאום היה מלא, תמיד היה מקום ב-Circus Max - האב הקדמון של מרוצי ההריסה, שבו בן חור ויריביו דהרו סביב המסלול המלבני הזה. המדרון ממול החזיק פעם את היציעים; הקרקע השטוחה והמאובקת לרגליהם הייתה המסלול, שנמשך משני הצדדים, עם שערי הזינוק מימין. במרכז עובר פס דשא ארוך ומוגבה - המחסום שסביבו הקיפו המרכבות - ומסתיים בברוש בודד מימין. המסלול נמדד באורך 1,300 רגל, והאצטדיון הכיל 250,000 צופים שקשה לדמיין את מספרם; פעם היציעים מעץ קרסו במהלך מרוץ, ואלפים נהרגו.
שערי הזינוק עמדו בקצה המערבי, מימינכם; הצופים נכנסו בקצה הרחוק. מרוץ כלל שבע הקפות, בערך 3.5 מייל, ובמרחב הצר הזה התנגשויות ונפילות היו שגרה. הנהגים היו בדרך כלל גברים עניים שסיכנו הכול למען תהילה ועושר - מעטים הצליחו, רובם מתו. הקהל היה מכור: 12 מרוצים ביום, 240 ימים בשנה. ארבע אורוות שלטו - האדומים, הלבנים, הכחולים והירוקים - וכל אזרח הריע למועדף עליו בנאמנות קנאית, ממש כפי שרומאים מודרניים מתחלקים בין Roma ל-Lazio. לקיסר, כמובן, היה המושב הטוב ביותר: תא שהוכנס אל פני הארמון המעוגלים מעל המסלול, שממנו אפילו יכול היה לגרום למשטח המרוצים להיות מקושט בדוגמאות של אבקה צבעונית. דמיינו את הסצנה: קהל שואג, שתייה כבדה, אלופים המתהלכים לפני מעריציהם - שלא לדבר על ה-Rolling Stones שניגנו כאן בשנת 2014 - בעוד הקיסר צפה מארמונו השלם ורבע מיליון צופים הריעו, לעגו והימרו בפראות. המסלול היה בשימוש בערך אלף שנה: הוא נסלל בשנת 300 לפנה״ס והמשיך לארח מופעים בתקופה הנוצרית, עד שנת AD 549, בניגוד לרצונה של הכנסייה.
משמאל לנקודת התצפית, מרחצאות קרקלה מבצבצים מעל העצים במרחק חצי מייל; מייל נוסף משם, Via Appia יצאה מהעיר דרך שער גדול, עברה ליד הקטקומבות והמשיכה לברינדיזי. ממש ממול מתרוממת האוונטינו, אחת משבע הגבעות, שכונת מגורים שקטה כיום.
במוזיאון נשמר אוצר קומפקטי של פסלים ופרסקאות המעוררים את פארה של הגבעה הקיסרית (נדרש כרטיס Full Experience). הוא נעים, אך אפשר לדלג עליו אם מוזיאוני הקפיטול נמצאים ברשימה שלכם. בפנים, התחילו בקומה התחתונה ועקבו אחרי הסיפור מההתחלה: בחדר הראשון יש דגם של כפר מתקופת הברזל בשם Germalus מהמאה ה-8 לפנה״ס, כולל הבקתות של רומולוס שתראו בהמשך. שאר הקומה התחתונה משתמשת בווידאו ובדגמים כדי לשחזר את הארמונות בתפארתם, והחדר האחרון ממפה את האימפריה בשיאה ומראה מהיכן הגיע כל שבר שיש. למעלה לכו שמאלה; בקצה הרחוק של האולם יושבת Magna Mater. האלה הזאת, האם הגדולה, העניקה לרומאים חיים ופריון ונעבדה במקדש קיבלה הסמוך. הזמן הרס את זרועותיה ואת כף רגלה, ותמיד הושאר חלל במקום שבו היה ראשה - תכסיס רומי רגיל שאפשר החלפת ראשים; במקרה שלה ה'ראש' היה מטאוריט שחור מקודש, בצורת חרוט, שהדהים את המאמינים כשנפל מן השמיים.
אחריו מגיע חדר אוגוסטוס, עם פרסקאות, לוחות טרקוטה ופסלים ממעונו של הקיסר - צלמו סלפי עם כנפיה שנותרו של פסל ויקטוריה - ושימו לב לעקבות הצבע שצבע פעם את הדמויות האלה. חדר נוסף מציג פרסקאות ועיצוב שיש מביתו של נירון; אחריו זוג טורסואים, האחד של טיגריס והאחר של אל נהר. גלריית דיוקנאות כוללת את נירון הידוע לשמצה ('Nerone') ואת טראיאנוס, הקיסר הגדול האחרון. לבסוף, שוב ליד הכניסה, מוזה גדולה, נטולת ראש וחשופת חזה, עם התווית 'Dresden-Zagreb type', קישטה פעם את ההיפודרום.
מהמוזיאון הקיפו את החצר המרכזית נגד כיוון השעון. נכנסתם לחדר הכס, שאפשר לזהות לפי קיר לבנים נמוך שעליו בסיס קצר ומלוכלך של עמוד לבן. זה היה מרכז הפיקוד של אימפריה שמנתה כ-50 מיליון נפש, מבריטניה ועד אפריקה. האפסיס המעוגל, שעליו מוצב כיום שלט, הוא המקום שבו ישב הקיסר בענייני מדינה. דמיינו אזרח שנקרא לפניו: הייתם נכנסים דרך הפתח הראשי, היום רק מרווח, בקצה הפונה לפורום, ועולים שלוש קומות בגרם מדרגות מפואר. השיש בער ברצפה ובקירות; 12 דמויות ענק של האלים עמדו לאורך החדר; התקרה המקומרת בצורת חבית התנשאה שבע קומות מעליכם, נשענת על עמודים בגובה המגדל ההוא; דלתות משני הצדדים נפתחו לבית משפט ולמקדש הפרטי של הקיסר. הייתם מתקרבים אל הכס באפסיס, שבו הקיסר ישב בסגול עם כתר דפנה ושרביט, מחתות מהבהבות משני צדדיו, ומרימים את זרועכם בהצדעה - 'Ave, Caesar!' - והקריאה מהדהדת באולם הגדול. עכשיו שחקו את הקיסר בעצמכם: עלו על האבן הלבנה הקטנה שמסמנת את מקום הכס, ממש לפני השלט, והשקיפו על הארמון שלכם.
אחרי הכס המשיכו להקיף את החצר נגד כיוון השעון, עד שהשביל נעצר בשדה גדול של חלוקי נחל: חדר האוכל הקיסרי. הקיסר סעד בקצה הימני, על במה עם אפסיס מעוגל, והשקיף מטה על אורחיו. רצפת חדר האוכל, עשויה שיש משובץ משובח, חוממה באש בחלל שמתחתיה - הביטו אל המרווח בגודל שני רגל המפריד בין שני מפלסי הרצפה ששרדו - ועבדים הזינו את הכבשנים התת-קרקעיים שדחפו דרכם אוויר חם. כאן נהנו העשירים ברומא משלל האימפריה. האורחים יכלו להציץ לחדר הבא, עשרה צעדים מאחוריכם, שבו מזרקה אליפטית פעלה לשעשוע הסועדים. הם נשענו על ספות, קיבלו שירות מעבדים, הזמינו מגשים של לשונות עפרונים או חזיר צלוי שמולא בציפורי שיר חיות, ושטפו הכול ביין; כשהתיאבון נחלש, נוצה עשתה את עבודת ריקון הקיבה כדי שהסעודה תוכל להתחיל מחדש. רקדנים כהי עור ממצרים או נגני חליל יווניים בידרו אותם, ואורחים בעלי תיאבון יכלו לקחת אחד מהם למיטה - חדרי השינה נמצאו ממש לאורך המסדרון. כך מספרים הסיפורים; למעשה, קיסרים רבים היו אנשים פשוטים וחרוצים בעלי טעם מסורתי - אף שרבים אחרים היו מפלצות של נהנתנות.
חזרו כמה צעדים מחדר האוכל ופנו מערבה דרך הפתחים שבקיר הלבנים הנמוך, עזבו את הארמון; אחרי כמה עשרות צעדים תגיעו לשער של האזור הארכאולוגי, החלק העתיק ביותר ברומא. כאן, לפי האגדה, שתו התאומים רומולוס ורמוס מחזה הזאבה; כאן בנו המתיישבים הראשונים את בקתותיהם, כאן התרוממה חומת העיר הראשונה וכאן נוסדו המקדשים הראשונים והקדושים ביותר. מפני שרומא נולדה כאן, הקיסרים בנו כאן אחר כך את ארמונותיהם. רדו בשביל המרוצף כדי לראות את הבתים החשופים של הזוג הראשון בעיר - אוגוסטוס משמאל, ליביה מימין; כל מה שפתוח אפשר להיכנס אליו עם הכרטיסים היקרים יותר, Full Experience או Super Forum Pass. בין ההריסות, רובן לבנים, תבחינו בשבבים של שיש צבעוני הפזורים בכל מקום: אבן אקזוטית הייתה הצהרה על טווח ההשפעה הקיסרי. הרומאים ידעו ששיש נומידי צהוב הגיע מתוניסיה, ה-Cipollino בעל העורקים המתפתלים כמו בצל מהאי היווני אבויה וגרניט ורוד מאסואן במצרים - הכול נחתך לרצפות ולוחות קיר עדינים עבור מי שהיה בצד המנצח.
אוגוסטוס - אוקטביאנוס בהיסטוריה - חי כאן: הראשון מבין הקיסרים והראשון שחי על הפאלאטינו, ובכך קבע את האופנה. הוא ראה את עצמו כרומולוס שני, ולכן בנה בצניעות ליד ביתו של מייסד העיר המיתולוגי וליד המקדשים העתיקים ביותר, ולא בקנה המידה המאוחר של דומיטיאנוס. הוא היה אדם חסכן ובעל מידות טובות מן האופנה הישנה: הבגדים שלבש נארגו בידי אשתו ובתו, במשך ארבעים שנה השתמש באותו חדר שינה צנוע, והוא עבד עד מאוחר בחדר העבודה שלו וכתב את זיכרונותיו. הדוגמה שלו שמרה על הקיסרים ישרים - עד מותו. הבית עצמו, שנבנה לפני שאוקטביאנוס היה קיסר, באמת לא יומרני, עולם אחר מהארמון המאוחר: כמה חדרים פשוטים עם פרסקאות צבועים מעולים. תיהנו מהצבעים העזים, מהעמודים והקשתות הצבועים, מהחלונות המזויפים שנפתחים לנופים דמיוניים ומאפקטי הפרספקטיבה שהיוו השראה לרנסנס 15 מאות שנים מאוחר יותר. אין כאן אף אחת מהראוותנות השישית של בתי העשירים.
במעלה הגבעה מבית אוגוסטוס, מימין, עומד בית ליביה. החוקרים מאמינים שההריסות השלמות למדי האלה, שנראות מבחוץ אך בדרך כלל סגורות, היו ביתה של אשת אוגוסטוס - משום שצינור עופרת הנושא את שמה המכובד, 'Julia Augusta', נמצא בפנים וכיום מוצג לראווה.
לכו לפינה הנמוכה ביותר של האזור, שבה גג מתכת גדול מגן על חלק מההריסות, והיצמדו למעקה כדי להביט מטה אל בור של אבנים עצומות: המקום שבו האגדה מציבה את ביתם של רומולוס ורמוס - ושבו היסטוריונים מכל הסוגים מסכימים שרומא התחילה. בקרקע הסלעית אפשר להתחקות אחר קווי מתאר אליפטיים ומלבניים - טביעות הרגליים של בקתות משנת 750 לפנה״ס בערך, שחלקן כוללות חורים שהחזיקו את העמודים של בתים עגולים עם גגות קש. האבן היא טוף, סלע געשי רך שקל לחתוך ליסודות. חשבו על כך: כשאוגוסטוס כיבד את האדמה הזאת ובנה לידה, האתר כבר היה בן 800 שנה. כאן שוכן כפר Germalus, שהדגם שלו ראיתם במוזיאון: כארבעים תושבי כפר עם העזים, הכלבים וכלי העבודה הגסים שלהם, המנסים לגרד מחיה.
האגדה הופכת את רומולוס ורמוס לבניה של הבתולה הווסטלית הראשונה; מסיבות מסובכות מכדי לחזור עליהן היא הוצאה להורג והתינוקות הושלכו לסחף של הטיבר, שנסחפו אל למרגלות הפאלאטינו. רועה מצא אותם במערה ממש מתחת למקום הזה, יונקים מזאבה; הוא גידל אותם כילדיו, אולי ממש כאן. כשבגר, רומולוס הרג את אחיו ושרטט על ראש הגבעה את Roma Quadrata בעלת הקירות המרובעים - ייסוד רומא. הרומאים האמינו בסיפור הזה במשך מאות שנים, כיבדו את מערת הזאבה, ה-Lupercale, שבה ב-15 בפברואר בכל שנה היכו גברים לבושים בעורות בעלי חיים נשים בשוטים, ואת המקום שבו גר רומולוס. ואז, בשנות ה-1940, הבקתות נחפרו והמיתוס הפך לארכאולוגיה; החופרים עדיין עובדים, וכל עונה דומה שמאשרת עוד חלק מהאגדה. מערה שנמצאה בשנת 2007, מעוטרת בקונכיות, באבן צבעונית ובפסיפס של זאבה, עשויה להיות ה-Lupercale האמיתי - אך היא אינה פתוחה למבקרים. בעומדכם בערש רומא, עקבו אחרי הקשת של התרבות: מבקתות קש אל ביתו הפשוט של אוגוסטוס ואל הארמון העצום של דומיטיאנוס עם האצטדיון שלו והתצפית על Circo Massimo. לא פלא ששם הגבעה הפך למילה שלנו 'palace'.
עזבו את האזור דרך גרם המדרגות המסומן ל-Orti Farnesiani; בפסגה העיר נפתחת לפניכם. חצו את גני פרנזה - שטחים וביתנים מתקופת הרנסנס שנבנו מעל הריסות ארמון טיבריוס - עברו ליד חורשת התפוזים, בתי הציפורים, הצמחים האקזוטיים, המזרקות והמערה התת-קרקעית, עד למרפסת המפוארת בקצה השמאלי. שם, ליד מעקה במקום שאולי היה גג ארמונו של קליגולה, תקבלו את המבט הקלאסי מטה על הפורום - ותבינו מיד מדוע הפאלאטינו היה הכתובת היוקרתית ביותר בעיר. כשתסיימו, עקבו אחרי ההמונים המתפתלים בחזרה מטה אל הפורום.
מוזיאוני הקפיטול יכולים לטעון בצדק שהם המוזיאון הציבורי העתיק בעולם: הם נוסדו בשנת 1471, כשאפיפיור העניק לתושבי רומא מתנה של פסלים עתיקים. רבות מהיצירות הפכו לאיקונות תרבותיות. המוזיאון, היושב על הקפיטול, כולל שני ארמונות, Palazzo dei Conservatori ו-Palazzo Nuovo, המחוברים במעבר תת-קרקעי המוביל ל-Tabularium ולפנורמה שלו על הפורום. לראות את האוסף הזה חשוב לא פחות כמעט מכל דבר אחר שתעשו כדי להבין את קנה המידה של האימפריה הרומית - ובכל זאת בדרך כלל אין כאן עומס.
הכרטיסים עולים €15 (אפשר להזמין באינטרנט, אבל לעיתים רחוקות יש צורך - התורים קצרים). פתוח מדי יום 9:30-19:30, כניסה אחרונה שעה לפני הסגירה; תכננו שעתיים. מדריך מולטימדיה עולה €7, וגרסת אודיו לילדים עולה €5. יש להפקיד ללא תשלום מטען שגדול מתיק יד. קנו את הכרטיסים ב-Palazzo dei Conservatori - הארמון שמימין כשמביטים בפסל הרכיבה - והיכנסו משם. שימו לב: אף שהגבעה צמודה גם למונומנט ויטוריו אמנואלה וגם לכנסיית Aracoeli, אין דרך ישירה ביניהם - עליכם לרדת לגובה הרחוב ולטפס שוב. תערוכות זמניות עלולות להזיז חפצים; התייעצו במפה או עם שומר.
Piazza del Campidoglio, הכיכר שבראש הקפיטול, התחילה כמרכז דתי, מקום מקדשם של יופיטר, יונו ומינרווה. מאה וחמישים שנה מאוחר יותר, במאה ה-1500, ביקש האפיפיור ממיכלאנג׳לו לעצב אותה מחדש כתפאורה הראויה לעוצמתה של רומא; העיצוב שלו - החזיתות והריצוף כאחד - הפך למכלול רנסנסי הרמוני שבמרכזו פסל הברונזה העתיק הגדול של מרקוס אורליוס על סוס. הוא התכוון שהמבקרים יגיעו בגרם המדרגות המפואר שלו מ-Piazza Venezia, כך שמהפסגה יגלו את נוף העיר הרנסנסי החדש, שגבו מופנה בכוונה אל הפורום. מיכלאנג׳לו השתמש ב'סדר הענק': פילסטרים גדולי ממדים גורמים לארמונות בני שתי הקומות להיקרא כקומה הרמונית אחת, ופסלי קו הרקיע מקבלים את פניכם. מאחורי העתק הפסל ניצב ארמון ראש העיר, Palazzo Senatorio; הכיכר, הלב הדתי והפוליטי של רומא העתיקה, עדיין מאכלסת את ממשלת העיר. מתחת לארמון ראש העיר, מרפסות מציעות נופים יפים על הפורום; העתק של הזאבה עומד על עמוד משמאל, ולמטה יותר ברז השתייה il nasone - 'האף הגדול' - יורה מים כלפי מעלה כשמכסים את הפייה. המקומיים מתבדחים שחבר קמצן מזמין את בת זוגו למשקה ב-il nasone. הכיכר יושבת בשולי המרכז ההיסטורי, כשמחוז טרידנטה וטרווי נמצא מעבר ל-Piazza Venezia הענקית שמתחת.
אחרי בדיקת הכרטיס, בחצר Palazzo dei Conservatori מוצגים השברים העצומים של קונסטנטינוס: ראש, יד, כפות רגליים, שריר זרוע ועוד. כשהיה שלם, הקיסר היושב בגובה 30 רגל שלט באולם Basilica di Costantino. דמיינו את שנת AD 330 והביטו בו מלמטה - סמל מופשט של כוח, פניו על-אנושיים ובלתי אפשרי להתחבר אליהם. אתם נתינים, לא אזרחים; רעיון המלוכה בזכות האל מתחיל כאן. רק הקצוות שרדו משום שפסל בגודל כזה לא היה עשוי שיש מוצק - הליבה הייתה מחומר זול יותר, כמו לבנים. בחנו את הווריד בשריר הזרוע ואת החיבור בשיטת הלשון והחריץ, ותהו על ההנדסה של הקולוסוס הזה. בחצר יש גם תבליטים של עמים שנכבשו - המוצגים לא בשלשלאות אלא כחברים חדשים בחבר עמים עצום: פרובינציות כמו גאליה, בריטניה ותראקיה, המתוארכות לשלטונו של אדריאנוס במאה ה-2, שהעדיף לנהל את האימפריה כמיזם משותף ולא כשלל.
במשטח המדרגות, ארבעה לוחות מעולים מתארים את יום העבודה של קיסר טוב. רומא תקשרה באמצעות תמונות ציבוריות והשתמשה באמנות כתעמולה, ולכן התבליטים מציגים את החובות המצופות משליט: כיבוש, נאום והקרבה. שלושה מתוך ארבעת התבליטים מציגים את מרקוס אורליוס, הקיסר-הפילוסוף שנלחם בכל כוחו כדי להרחיק את הברברים. באחד הוא מגיע על סוס, בתנוחה של פסל הברונזה בכיכר, ידו מושטת לחוס על אויביו המובסים - הפנים מלאות הבעה והדגלים מתנופפים ברוח. באחר הוא נכנס לרומא בטריומף על מרכבה; דמות שנייה רכבה פעם לצדו, קומודוס - הזרע הרע ויריבו של ראסל קרואו בסרט Gladiator. אחרי הירצחו, זכרו של קומודוס נידון ודמויותיו נחרטו החוצה - אף שכפי שנראה, אחת שרדה. בלוח האחרון, הקיסר הטוב מקבל כוהנים המתכוננים להקריב פר לקֵּיסָרִים, והפר עצמו מביט בסקרנות.
חדרים 4 עד 15 הם עצמם יצירות אמנות: נברשות מוראנו, תקרות מצוירות בקסטונים, קירות מכוסים בד, רצפות שיש משובצות, מדליונים המכבדים מתנות אפיפיוריות ופרסקאות גרוטסקיות משעשעות. בחדר 8 הביטו למעלה בפרסקו המקשט את החדר מאז המאה ה-16, כשהמקום היה ארמון עירוני: טריומף של רומא העתיקה. זהו את העגלה עם השריון של האויב שנכבש והסתובבו במעגל מלא כאילו אתם צועדים במצעד - ניצחון נוסף, החיילים גוררים הביתה פסלי ברונזה ושיש, הקיסר בקוודריגה שלו, שבויים הקשורים כדי שתבוזו להם, ואחריהם השוורים המוקרבים, החצוצרות והקהל אסיר התודה. בחדר 10 יש מצד שמאל פסל ראש של מיכלאנג׳לו, שחור ועשוי מתבנית של מסכת המוות שלו; מימין Medusa המיוסרת של ברניני, נחשים מתפתלים על ראשה - גרוע בהרבה מיום שיער רע. הביטו כיצד ברניני הופך קווצת שיער חצובה לנחש מתפתל, כשבעד החלון העיר וכיפת סנט פטרוס הן בונוס. בחדר 12 מוצגת Artemis of Ephesus, עטופה במפל מרשים של אשכי שוורים, שדיים או אולי צדפים - איש אינו יודע. בחדר 13 מוצגים אגרטלים יווניים בדמויות אדומות והמעלית לבית הקפה בקומה השנייה - הפסקת קפה? בחדר 15 נמצאים מרכבה מהמאה ה-4 וסוס ברונזה דמוי חיים באופן מסחרר.
עלו שבע מדרגות כדי לפגוש את הפרחח הקיסרי שהתרוצץ בארמון בעורות בעלי חיים, משוכנע שהוא הרקולס - או לפחות שיחק את התפקיד. הוא מציג את עצמו בעור אריה, כפותיו שמוטות על חזהו. כשליט, מלך האריות הזה התגלה כאסון (שלט AD 180-192). הוא היה ספורטאי מוכשר ובריון, התערבב עם גלדיאטורים פשוטים ונכנס בעצמו לזירה; הקרבות היו מכורים - איש לא העז לפצוע את הקיסר - ולכן קורבנותיו פשוט נטבחו, חלקם הוכו באלה האהובה עליו, נשקו של הרקולס. העם תיעב אותו, והוא התקוטט עם אביו, הקיסר-החוקר מרקוס אורליוס. הפסל שייך לסוף המאה ה-2, עידן של שקיעה ודקדנס: הקיסר מתגנדר, כוח הכובד נעלם, והאימפריה תלך אחריו. התפעלו מהשיער והזקן המתולתלים, מהעור המלוטש, מהציפורניים המטופחות ומסמלי הכוכבים, הפריון והשפע. זכרו נידון - זכרו כיצד נמחק מן הלוח למטה - ובכל זאת יצירת המופת הזאת שרדה איכשהו.
מול קומודוס, אביו נמצא מאחוריכם על סוסו: מרקוס אורליוס (בערך AD 176), פרש הברונזה היחיד של קיסר ששרד. מרקוס היה קיסר-פילוסוף (שלט AD 161-180), שנודע בזכות ה'הרהורים' שלו יותר מאשר בזכות מסעות המלחמה; ידו המורמת מציעה חסד לנכבשים, ופטינת המאות נדמית מטפטפת ממנו. הוא חולק עם בנו תווי פנים נאים, אבל הוא משרת את תהילת רומא ולא את תהילתו שלו. נוצרים בימי הביניים קראו את היד המורמת כברכה וזיהו אותו כקיסר הנוצרי הראשון, קונסטנטינוס - וזה הציל אותו: בזמן שפסלים פגאניים נופצו, 'קונסטנטינוס' הזה ניצל והוצג בכמה אתרים חשובים, ובהם מעון האפיפיורים בסן ג׳ובאני אין לטראנו. ואז, בשנת 1538, הוצב פסל הברונזה המוזהב במרכז הקמפידוליו, ומיכלאנג׳לו הוזמן לתכנן את הבניינים סביבו כשהוא המוקד. לאחרונה הועתק המקור פנימה לשיקום, והפסל שבחוץ הוא העתק. שימו לב להיעדר המדרבנות - ההמצאה האסייתית הזאת לא תגיע לאירופה במשך 500 שנה נוספות.
באותו חדר יש עוד שברים - ראש, יד, כדור - של פסל קונסטנטינוס נוסף, ועוד שניים מיציקות הברונזה המפורסמות ביותר בעת העתיקה. הנער המוציא קוץ הוא פשוט נער שמושך שבב מכף רגלו: כפוף, גופו מזדקר בזוויות מגושמות כמו כנף של תרנגולת כחושה, משופשף כמו כל ילד קטן. רק הקוץ חשוב לו - אחד מאותם רגעים יומיומיים שכולנו מכירים, שבהם היינו מוכנים להרוג בשביל פינצטה, ושאמנות מתעדת לעיתים רחוקות כל כך. עיניו שובצו פעם, כמו עיניו של ברוטוס מברונזה הסמוך, אחד מרוצחי קיסר. החזה המרהיב הזה מסכם את האופי הרומי: נחוש, מהורהר, ענייני, מסוגל - ועיני השנהב שלו מקוריות.
כמה צעדים משם נמצאת הזאבה מברונזה עצמה, מניקה את התאומים רומולוס ורמוס. הסמל של רומא עתיק, אבל הזאבה מברונזה עצמה - שיוחסה זמן רב לאמנים אטרוסקים משנות ה-400 לפנה״ס - נוצקה למעשה במאה ה-1200, והתאומים נוספו במאה ה-15. הביטו בעיניה: חיה מביטה חזרה, אוזניים קרועות, שיניים חשופות ומבט קבוע. חיית פרא שמניקה את היצורים הרעבים ביותר שאפשר לדמיין - תינוקות - סמל מתאים לעיר ולאימפריה העקשניות של רומא.
רמפה מהחדר הזה מובילה אל קיר גדול וכהה של גושי אבן עתיקים: יסודות המקדש הגדול של יופיטר - Giove בפי האיטלקים - שהיה פעם המקדש המרשים ביותר ברומא. דגם שקוף בקנה מידה 1:40, ובו דמויות קטנות צבועות, נותן תחושה של קנה המידה ושל מיקומכם בין השרידים. אתם פונים אל קיר שהכתיר את הקפיטול במשך יותר מ-2,500 שנה ועדיין עומד במקומו - המוזיאון נבנה סביבו. אבי האלים חי במקדש הזה, ששטחו 10,000 רגל רבוע, על הפודיום שלו, מוקף בעמודים יווניים ומשקיף על העיר. הטקסים החגיגיים ביותר נערכו כאן, ומצעדי הניצחון של הפורום הסתיימו כאן; העתקים נבנו בכל מושבה רומית. המקדש התחיל בידי המלך האחרון, טרקוויניוס, הוקדש בשנת 509 לפנה״ס, תאריך ייסוד הרפובליקה. כל מה שנותר הם אבני יסוד מטוף געשי, רך ונוח לעבודה: מאות גושים, ועדיין רק חלק מבסיס עצום שהיה בעצמו חלק קטן מהמקדש. בשיאו התנשא המבנה שתי קומות מעליכם וחסה על פסל אל הרעם עם ברק בידו; במשך מאות שנים הוא נבנה מחדש שוב ושוב, בדרך כלל אחרי שנפגע מברק - כמובן.
כשתעזבו את האגף הזה, רדו במדרגות ואחר כך עקבו אחרי השילוט ל-Tabularium, חצו מתחת לכיכר דרך הגלריה האפיגרפית (Galleria Lapidaria), שלאורכה כתובות ביוונית ובלטינית. הטקסטים החקוקים האלה, המוארים, מתועתקים ומוסברים להפליא, מרגישים אינטימיים באופן מוזר, קו ישיר אל המתים; הגלריה הקרירה והשקטה מסודרת לפי נושאים, מהצבא אל החוק ואל הקבורה. באמצע הדרך, מימין, מדרגות יורדות אל הקמרונות מהמאה ה-1 לפנה״ס, ה-Tabularium, ובו חדרים חשופים ותצפית נהדרת על הפורום. האולמות החזקים האלה אחסנו פעם את ארכיוני המדינה - השם בא מהמילה 'tablet', שעליה נרשמו חוקי רומא. גולת הכותרת היא הפנורמה הישירה של הפורום, שנותנת את מלוא המבט על רומא העתיקה. סובבו את המבט משמאל לימין ותראו: את הקשת שהוקמה לכבוד ספטימיוס סוורוס; מרחוק את קשת טיטוס; את עמוד פוקאס הבודד; את השלישייה ממקדש קסטור ופולוקס; את נקודת התצפית של הפאלאטינו; את שמונת העמודים של מקדש סאטורן הסמוך; והקרוב מכולם, את השלישייה של מקדש וספאסיאנוס. הסתובבו והביטו למעלה: גוש גדול של שיש לבן חצוב מונח על עמודים מעליכם, שבר של מקדש וספאסיאנוס. שוטטו מתחת לקמרון המתנשא וחשבו על ההנדסה: רומא לא באמת נבנתה משיש. הרומאים שרפו לבנים דקות והמציאו בטון, הקימו את המבנים הגדולים שלהם מלבנים ובטון ורק אז חיפו אותם בשיש.
עזבו את ה-Tabularium, רדו במדרגות, פנו ימינה ליד WC צנוע ועלו שלוש קומות לתוך Palazzo Nuovo, עד לקומה העליונה. המשיכו לחדר 66, אולם הגאלי, כדי לראות יצירת מופת של המוזיאון: הגאלי הגוסס, העתק שנוצר במאה ה-1 לפנה״ס אחרי יצירה יוונית, שנוצרה להנצחת הניצחון היווני על הגלטים. הגרסה הרומית מציגה לוחם שנפגע בקרב ומחזיק את עצמו זקוף - בקושי. רגע לפני שהחרב חדרה לחזהו הוא היה בשיאו; עכשיו כל מה שהוא יכול לעשות הוא לצפות בחייו הזולגים, וכלי הנשק שלו חסר תועלת מול האויב האחרון הזה. עם שיערו הסבוך, עיניו המושפלות וגופו המקומט, הוא מזכיר שכל ניצחון מביא תבוסה.
החדרים שאחריו מלאים באוצרות. בחדר 65 פאונוס משיש אדום מתענג על ענבים ועל החיים, בלי להיות מודע לאיבר המין שאיבד - לפחות זנבו נשאר; הוא נמצא בין שני תריסרי חלקים ב-Villa di Adriano ושוחזר במיומנות, והתקרות עם הנברשות מזכירות לכם שזהו palazzo אמיתי. האולם הגדול (חדר 64) מציג עוד חלקים מווילה אדריאנוס ומאתרים אחרים: שימו לב לאמזונה ליד החלון, שד אחד חשוף כמנהג האמזונות כדי שלא יפריע לקשת שלה, עומדת ב-contrapposto קלאסי ומשקלה על רגל אחת - העתק רומי של יצירה יוונית של פוליקליטוס מהמאה ה-5 לפנה״ס. אחר כך מגיעות שתי גלריות של דיוקנאות: אולם הפילוסופים (חדר 63) מכבד את סוקרטס, הומרוס, אוריפידס, קיקרו ואחרים; אולם הקיסרים (חדר 62, בפינה) נשלט בידי הלנה, אמו של קונסטנטינוס, שנחה אחרי עלייתה לרגל לירושלים בחיפוש אחר הצלב האמיתי. בשנתון התלת-ממדי הזה של העת העתיקה, מצאו את קרקלה בעל החזה הסגול: הוא נודע באכזריותו וביקש מדיוקנאותיו להדגיש אותה - והם צייתו. על המדף ממול, החזה הגדול ביותר, שעליו התווית Traiano Decio, הוא אחת היצירות המשובחות של העת העתיקה המאוחרת: הקיסר דקיוס מהמאה ה-3, שפניו המודאגות מציגות שליט המתבונן באימפריה שלו מחליקה. ביטחון, פראיות וייאוש - כל הדרמה של האנושות תלויה בחדרים האלה; ולפני שתעזבו, התפעלו מאופנות השיער העדינות של הנשים הרומיות.
עקבו אחרי המסדרון, פנו ימינה והמשיכו; משמאלכם, חדר מתומן קטן מחזיק פנינה של המוזיאון: ונוס הקפיטולינית, יצירה רומית המבוססת על מקור יווני פראקסיטליאני מהמאה ה-4 לפנה״ס. ונוס, שזה עתה יצאה מהאמבטיה, חשה שמביטים בה; היא מסתובבת ומכסה את עצמה אינסטינקטיבית, כמעט. עיניה הריקות אינן נושאות רגש, שערה המורכב הוא הפרט המהודר היחיד; היא פשוט יפה, ארוטית באופן כללי. אחר כך מצאו את חדר 60, החדר האחרון לפני המדרגות, משמאל, ובין החזיות את פסיפס היונים: ארבע ציפורים יושבות על שפת קערת ברונזה ואחת מהן שותה. היצירה הקטנה והמעודנת הזאת עשויה מאבני פסיפס זעירות ונמצאה ברצפת חדר בווילה של אדריאנוס; זהו פסיפס מהמאה ה-2 לספירה המבוסס על קומפוזיציה יוונית מוקדמת יותר. כולם יודעים שרומא העתיקה הייתה מפוארת; המוזיאון הזה מוכיח שגם טעמה היה מעודן. לפני שתלכו, הסתובבו לאט בחדר האחרון ופגשו את מבטיהם של האנשים שבאמת נשאו את רומא על כתפיהם.
כדי לצאת, רדו לגובה הקרקע ועקבו אחרי השילוט ל-uscita, ועצרו לתמונה עם Marforio, אל הנהר העצום. כדי לראות את השחזור המודרני (והזמני) של פסל קונסטנטינוס שהוזכר קודם, הקיפו ימינה את ארמון ה-Conservatori, היצמדו לצדו עד שתגיעו לגן הקטן שבו הקיסר הענק שולט. בחזרה בכיכר, הביטו פעם אחרונה: חפשו זוגות שזה עתה נישאו בבגדי חתונה - נישואים אזרחיים נערכים באולם כאן - התפעלו שוב ממרקוס אורליוס ומהאופן שבו מיכלאנג׳לו העניק לראש הגבעה אחדות אדריכלית, ואז רדו בגרם המדרגות המפואר שלו אל העיר המודרנית.